שלום שמי אביגיל ורציתי לשתף אתכם בחוויה שלי כשהתחילה מלחמת חרבות ברזל.
את חג שמחת תורה חגגנו בנתניה אצל סבא וסבתא שלי . בבוקר החג כשנכנסנו לבית הכנסת לשמוח בשמחת התורה היה שקט. התפלאנו שכולם יושבים עצובים בדממה. שמעתי שכולם מדברים שבדרום הארץ מתחוללת מלחמה. כולם דאגו ואני נבהלתי. בגלל ששמרנו את מצוות החג לא יכולנו לדעת את כל הפרטים בדיוק. רק שיש הרבה הרוגים והמצב קשה.
במוצאי שמחת תורה אבא שלי קיבל הודעה שהוא צריך לצאת למילואים ועליו להגיע עם כל הציוד. לא היה לנו כל כך זמן אפילו לראות חדשות ויצאנו לכיוון ירושלים כדי שאבא יספיק להגיע למילואים הכי מהר שיכול.
בנסיעה הביתה אמא אמרה שרואה נקודות אור בשמיים. פתחנו חלון ושמענו שיש אזעקות . אבא עצר מהר את הרכב בצד הכביש, יצאנו מהרכב , כשאחרינו היו עוד רכבים שעצרו. יצאנו מהרכב ונשכבנו על הכביש עם ידיים על הראש. אבא ואמא שלי שכבו מעלינו כדי להגן עלינו. אחר כך עלינו לאוטו בחזרה והמשכנו לנסוע הביתה.
כשהגענו הביתה ירדתי אם אבא שלי להביא את כל ציוד המילואים. הציוד היה רב וכבד. תוך מספר דקות הבית היה מלא בגופיות, גרביים מדים, חגורות ועוד הרבה דברים עד שלא ראו את הריצפה. אבא ארגן את כל הציוד בתיק גדול מאוד. התלבש והיה מוכן ליציאה.
התארגנו כולנו וירדנו ללוות את אבא לרכב. אמא ירדה עם נטלה ובה מים לשפוך מאחורי אבא כדי שבעז”ה אבא יחזור לשלום. אבא נסע ואנחנו עלינו הביתה.
הכל היה מהיר, לא הבנו מה קרה סביבנו. האוירה היתה לא נעימה וקרה והיה לנו קשה להירדם.
אמא הסבירה לנו שכולם חייבים לקחת חלק בהגנת עם ישראל. ובעז”ה אבא יחזור לשלום.
מאז עברנו שנתיים עם שיגרה מוזרה. שנתיים שאבא הגיע לעיתים רחוקות. וכל חזרה היה צריך להתרגל אלינו ואנחנו אליו . תודה לה’ שחזר אלינו בריא ושלם.
אני מתפללת שתמיד נהיה בשלום ולא יהיו עוד מלחמות בעם שלנו.
