כשהמטוס נחת במיאמי שבפלורידה, הכל היה נראה לנועה
גדול וזר.
אמא אמרה בהתלהבות: “תראי את הים”
אבא אמר: “זו רק התחלה חדשה”.
אבל נועה הרגישה כאילו מישהו לקח את הלב שלה והשאיר
אותו במקום אחר. הרילוקישן התחיל מהר כל כך, בית חדש
וגדול, בית ספר שמדברים מהר באנגלית, חנויות ענקיות
ומבריקות. כולם מסביב אמרו לה שהיא אמיצה.
נועה חייכה, אבל בלילות חיבקה את הכרית ודמיינה דברים
אחרים, שביל מוכר, מגרש משחקים, ריח של אדמה אחרי
הגשם ושקט של ערב שבת.
המורה ביקשה מכל ילדה להביא חפץ מהבית שמספר עלי.
נועה בחרה להביא את הסידור קטן, כזה של ילדים, עם
כריכה כחולה “זה שלי” אמרה בשקט, “זה מזכיר לי מי אני”.
אף אד לא צחק. והמורה חייכה.
בכל ערב שבת, שהאמא הדליקה נרות, נועה עמדה לידה.
הלהבות הקטנות הזכירו לה בית רחוק, אבל גם קרוב, כי
שבת שומרת עליה.
אבא דיבר על העבודה, על תוכניות על עוד כמה שנים ונועה
שתקה. כי בלב שלה לא היה שנים רק תפילה.
היא התחילה לכתוב במחברת הכחולה בעברית מילים של
געגוע, אמונה של ילדה שמחכה.
יום אחד אמא מצאה את המחברת, היא קראה לאט ובסוף
אמרה: הקב”ה שומע.
נועה הנהנה. היא ידעה שיום יבא והחלום יקרה.
בלילה אחד, חלמה שהיא הולכת ברחוב מוכר, שומעת עברית
ושלט קטן כתוב עליו “ברוכים הבאים הביתה”
כשהתעוררה הלב שלה ביב רגוע, היא לא ידעה מתי אבל
ידעה שיקרה. ובאחד בערבים אבא אמר:” הרילוקיישן
מסתיים”. נועה עצרה את הנשימה “אנחנו חוזרים”?
אבא חייך ואמר:”כן”.
ביום האחרון נועה נפרדה מהבית, מהים ומהדקלים. היא
לקחה איתה רק דבר אחד, הסידור הקטן.
כשנחתו בארץ ישראל, היא ירדה מהמטוס. האוויר היה פשוט
מוכר, זך קדוש וטהור.
נועה לחשה בשמחה: “ותחזינה עיננו לשובך לציון”…
