הכלב האבוד
סוף סוף הגיע השיעור האחרון, המורה בדיוק אמרה: “אל תשכחו, תלמיד שלא סיים צריך להשלים עד סוף עמוד 68”, ברגע זה נשמע הצלצול. כל התלמידים קמו וצעקו “הביתה!!”. לקחתי את הילקוט, והתחלתי לצעוד הביתה. הבית שלי נמצא שני רחובות מבית הספר.
פתאום הרגשתי שמישהו עוקב אחרי, הסתובבתי ולא ראיתי כלום. ההרגשה שמישהו עוקב אחרי לא עזבה אותי כל הדרך.
הגעתי לכניסה לבניין ופתאום שמעתי נביחה, הסתובבתי וראיתי מאחורי כלב, הפרווה שלו הייתה לבנה והאוזניים שלו היו קטנטנות. “אתה עקבת אחרי כל הדרך?” שאלתי אותו. הכלב רק קשקש בזנבו ונבח. ניגשתי ללטף אותו, מעניין של מי הוא, חשבתי לעצמי, איך אמצא את הבעלים שלו? לא מצאתי קולר בצווארו. נכנסתי הביתה, והכלב אחרי. מזל שאמא לא הייתה היום בבית, אני לא בטוח שהיא הייתה חושבת שזה רעיון טוב להכניס הביתה כלב שאנחנו לא מכירים. אבל מצד שני, לא יכולתי להשאיר אותו לבד בחוץ. חוץ מזה שהוא עקב אחרי לכל מקום בכל מקרה. נתתי לו קערה עם מים. אחר כך הדפסתי במחשב מודעות: “נמצא כלב! אפשר לקבל אותו לפי סימנים בבניין 31 קומה 2 דירה 23”. אחר הצהריים יצאתי עם הכלב לגינה ותליתי את המודעות. אבל אף אחד לא בא. הגיע הערב ועדיין אף אחד לא בא.
כבר לא יכולתי להסתיר את הכלב מאמא, היא חזרה הביתה, וישר הרגישה במשהו שונה. “רון” היא אמרה, “מה זו כל הפרווה הלבנה על הרצפה?”. “אמא תקשיבי, אבל בבקשה אל תגידי שאת לא מסכימה… יש כלב שאיבד את הבעלים שלו. הוא הלך אחרי כל הדרך הביתה. אנחנו צריכים לעזור לו. נאמץ אותו עד שנמצא את הבעלים שלו”. אמא חשבה ולבסוף אמרה: “בסדר, אבל אתה חייב להשגיח עליו”. “את יכולה לסמוך עלי” עניתי.
עבר שבוע ועדיין אף אחד לא התקשר ולא הגיע לקחת את הכלב.
יום אחד לקחתי את הכלב לטיול, הפעם עשינו טיול רחוק יותר, לרחוב אחר בשכונה. פתאום הכלב התחיל לקפוץ ולנבוח, הוא לא הפסיק לקשקש בזנב. הוא התחיל לרוץ ורצתי אחריו. הוא נכנס לאחד הבניינים ואני אחריו, עלה קומה, ונעצר ליד דלת מספר 5. הוא התחיל לנבוח בקול. מהרעש שעשינו יצא אחד השכנים, איש עם שיער לבן ומשקפיים גדולות: “ילד, אתה מחפש את שמעון?” הוא שאל. “שמעון? אני לא מכיר שמעון. מצאתי את הכלב הזה, והוא רץ לכאן. מי גר פה?” שאלתי. “שמעון גר פה, ודינגו גר איתו” ענה השכן. “דינגו??” שאלתי, “דינגו, הכלב החמוד שלידך” ענה השכן. “שבוע שעבר שמעון יצא למילואים ודינגו ברח לו, חיפשנו אותו בכל הרחוב ולא מצאנו”, אמר השכן והמשיך: “אני חושב שמחר הוא חוזר”. “אז אבוא שוב מחר” אמרתי.
לא יכולתי לחכות עוד, כל הלילה חשבתי על שמעון ודינגו.
כשהגיע הבוקר לקחתי את דינגו ויצאתי בריצה מהבית. הגענו לבית של שמעון אבל הוא עוד לא חזר. ישבתי עם דינגו במדרגות וחיכנו. פתאום שמענו צעדים ודינגו נבח וקשקש בזנב. ואז ראינו את שמעון, הוא היה לבוש במדי צבא מלוכלכים ונעליים צבאיות מלאות בוץ. “דינגווווו” הוא צעק, דינגו קפץ וליקק אותו ואז רץ אלי בנביחות. רק אז הבחין בי שמעון. “ילד מה אתה עושה פה?”. סיפרתי לו את כל הסיפור. שמעון שמח ואמר לי “עשית מעשה טוב, ילד”. חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא על שמעון, אמא אמרה לי: “זכית במצוות השבת אבידה!”.
