ביום ראשון אגם קמה ממיטתה, אמרה “מודה אני” ונטלה ידיים.
אגם התארגנה, ונסעה עם אביה לבית הספר.
אבא אמר לאגם: “יום נעים אגמוש, תשמרי על עצמך”.
ואגם השיבה: “יום נעים גם לך, אבוש”.
אגם נכנסה לכיתתה, ואמרה בוקר טוב לחברתה, נועם. ונועם החזירה לה בוקר טוב ונתנה לה
גם חיבוק.
לפתע אגם שמה לב שחברתה האחרת, קים, לא הגיעה.
אז אגם שאלה את נועם: “למה קים לא הגיעה?”.
ונועם ענתה: “אני לא יודעת!!”.
אחרי שבע דקות נשמע הצלצול לשיעור הראשון, ומחנכת הכיתה, שרה, נכנסה לכיתה.
כל הבנות עמדו ואמרו: “בוקר טוב למורה שרה”. המורה השיבה: “בוקר טוב, אפשר לשבת”.
הבנות התיישבו והמורה התחילה לקרוא בשמות. ולאחר מכן הבנות התחילו להתפלל.
באמצע התפילה המורה לאנגלית ,מזל, נכנסה ורצתה שניה לדבר עם המורה שרה. המורה שרה יצאה החוצה, ואחרי שניה כל הבנות קמו, צחקו וצרחו. בקיצור, בלאגן אטומי!
אבל רק ילדה אחת לא קמה, לא צחקה ולא צרחה! וזאת אגם.
אגם היחידה שהמשיכה להתפלל בקול רם בכיתה, וכל שאר ילדות הכיתה מפריעות לה.
אפילו נועם הפריעה לחברתה אגם!
לאחר מכן, קים חברתה האחרת של אגם הגיעה, וגם היא עשתה רעש בכוונה.
נגמר השיעור הראשון והמורה שרה עדיין לא חזרה לכיתה!
רק לאחר רבע שעה בדיוק המורה שרה נכנסה אל הכיתה, עצובה וכעוסה.
ילדה מהכיתה ושמה ספיר, הצביעה וחיכתה לקבלת רשות הדיבור מהמורה.
אחרי דקה המורה נתנה לספיר לדבר.
ספיר שאלה את המורה: “המורה, למה את עצובה וכעוסה?”.
והמורה ענתה, לא רק לספיר, אלא לכל הכיתה: “עמדתי מאחורי הדלת של הכיתה כשדיברתי עם המורה מזל, ושמעתי את הכיתה צועקת, משחקת, מדברת וכו’. אני גם חשבתי שמתפללים ל-ה’ ולא לי וגם לא לאף מורה או רב כלשהו”.
אגם הצביעה כי היא רצתה להגיד למורה שהיא היחידה שהתפללה בזמן שהיא יצאה.
אבל לפתע נשמע הצלצול להפסקה, אז כולן יצאו, חוץ מאגם, נועם וקים. הן היחידות שנשארו בכיתה. אז הן השתוללו וצחקו בלי סוף.
אחרי חמש דקות היה צלצול להפסקת אוכל. אגם התיישבה במקומה ולפתע עשר בנות שהן לא כל כך חברות שלה עמדו מסביב השולחן שלה.
אגם לא הבינה מה הן רוצות ממנה, ואז שאלה אותן באומץ: “אפשר לעזור?”.
ואז עשר הבנות האלה צחקו צחוק מזויף, ואחת מהן אמרה תוך כדי שהיא צוחקת “עזרה? ממך?”, וצחקה בקול רם!
לאגם ממש לא היה נעים באותו הרגע שאותה ילדה אמרה לה את זה.
מיד לאחר מכן ילדה אחרת שאלה אותה ברצינות: “למה המשכת להתפלל כשהמורה שרה יצאה מהכיתה?, את “חנונית” כאילו, או מה?!”.
אגם ענתה לאותה ילדה: “דרך אמונה בחרתי. אני מאמינה ב-ה’ שאח שלי יחזור בריא מבית החולים!”.
אחרי זה עוד ילדה שאלה אותה שאלה, אבל עכשיו עם פרצוף מעט מבואס: “למה אח שלך בבית החולים?”.
אגם אמרה לה: “כי הוא נפצע כשנלחם בעזה”.
לכל הבנות פתאום ירד הצחוק והחיוך מהפרצוף והן נהיו עם פרצוף יותר עצוב מתמיד.
אחת הילדות ביקשה מאגם סליחה באותו הרגע. אחת אחרת חיבקה אותה ואמרה לה באוזן “סליחה”. ועוד אחת כתבה לה בפתק “סליחה”.
וכל שאר הבנות גם של הכיתה וגם שעמדו מסביב שולחנה של אגם ביקשו ממנה סליחה בסוף היום.
לאחר חודש של תפילה של כל הכיתה בכל יום, אח של אגם חזר הביתה ב”ה בריא ושלם.
