היה היה פעם (ככה מתחילים סיפור וגם הסיפור שלנו מתחיל ככה) ילד ושמו אברהם פריד. אברהם חי במשפחה ענייה. הם התקשו אפילו לשלם על בית הספר שלו. במקרה הילד הזה הוא אני. כולם קראו לי בשם החיבה אבי. לא היו לי המון חברים. אבל החברים שהיו לי היו חברים לעניין, כאלה שאם אני בטעות עושה משהו מביך בכיתה (אה, שכחתי לספר לכם: אני בכיתה ו’5 בבית ספר רימונים שבנתיבות). אז הם לא צוחקים, הם נשארים לצידי. אבל היום קרה משהו שלא האמנתי לו, וזאת הייתה הפעם הראשונה שחברים שלי לא היו לצידי. הם אפילו לא האמינו. אז אספר לכם את הסיפור: כמו בכל יום אימי הכינה לי ארוחת בוקר לבית ספר, פיתה עם חומוס (כן יש לי חוש טעם מוזר).
התארגנתי, הגעתי לבית ספר, זרקתי את התיק מתחת לשולחן ויצאתי להפסקה הראשונה. אני בדרך כלל מגיע מוקדם לפני שכולם מגיעים. לפני שכולם הגיעו, הסתובבתי בבית ספר וראיתי מישהו בבגדי שחור נכנס. “מי זה שם?”, חשבתי, ואמרתי לעצמי, “כנראה זה מנקה של בית הספר או משהו”, אבל אז הוא התחיל ללכת במסתוריות כאילו לא רוצה שיראו אותו. ואז חשבתי את עצמי גיבור ושאלתי בלחישות “מה אתה עושה כאן?” הוא ענה לי “שקט ילד!” וסוף סוף הייתי יכול לראות את פרצופו. הוא היה עם פרצוף עגול ומוזר. התקרב אליי והרים את אגרופו באוויר לכיווני. חשבתי, בבקשה שהייתי עכשיו בכיתה עם החברים. ופתאום שכבר ראיתי את אגרופו באוויר, הבנתי שזה אמיתי.
ואז האגרוף כמעט הגיע אליי ואני התחלתי להרגיש תחושה מוזרה ופתאום הופעתי בכיתה מול כל החברים שצחקו ודיברו. שאלתי את עצמי מה קורה כאן? וסיפרתי לחבריי את הסיפור. הם ענו שהם לא מאמינים ואז החבר הכי טוב שלי אמר “סתם המצאת סיפור”. זה הרגיש עבורי כבגידה.
בהפסקה הראשונה חזרתי למקום בו ראיתי אותו. וראיתי אותו עוד פעם, רק שהוא עכשיו עם מדפסת בידו וישר ידעתי מאיפה זה. זה בטח מהשומרת, היא כל פעם אומרת שהיא צריכה את המדפסת הזאת ומאז אני חושב שהיא מעולם לא השתמשה בה. ואני ידעתי שזה גם נורא כבד, כי מתי שהיא קיבלה את המדפסת היא הייתה צריכה עזרה לקחת אותה ואז כל הכיתה שלי עזרה וזה באמת היה נורא כבד. ועכשיו אני רואה אותו מרחוק וניראה לי שגם השומרת יצאה להפסקה קצרה. ואז ראיתי אותו מכניס את זה לאוטו ונוסע.
אחרי בית הספר התקשרתי למשטרה. הם ענו לי שזה אחד מהעבריינים הקשים לתפיסה. אמרתי להם שהוא נמצא בנתיבות והם אמרו לי, תפסנו אותו. ואז שאלו אותי אם שמתי לב שאני במקום אחר. אמרתי “כן”, ואז הוא אמר, “הוא פשוט הרעיל אותך שאתה תברח לאן שאתה רוצה כרגע ולא תשים לב”! אאאה” הרגשתי תחושה פחד כשהבנתי מה קרה לי עכשיו “עכשיו הבנתי” , אמרתי. והשוטר אמר, רק שתדע שאתה תקבל פרס כספי גדול!
הרגשתי ממש שמח. ואחרי שכל חבריי שמעו הם התנצלו בפניי ולהורים שלי היה כסף! והבנתי שגם אם החברים שלך ללא מאמינים לך או רבים איתך, זה לא אומר שהם בגדו בך או לא חברים שלך. צריך לדעת שהם עדיין חברים שלך ושהם ישלימו איתך מתישהו. וככה חיינו בעושר ואושר עד עצם היום הזה. (נכון שככה גומרים סיפור אז גם הסיפור שלנו נגמר ככה).
הסוף
