לפני שנתחיל, כדאי שתכירו קצת את הדמות שאני רוצה לספר עליה. תכירו את נוני.
ילדה חמודה בת חמש שמלאת שמחת חיים ורגישות. היא גם לא הייתה פזיזה, היא תמיד חשבה על הכול לעומק. אולי כדאי שנתחיל לספר:
“אמא, אני הולכת היום לגן?” שאלה נוני את אמא בהתרגשות. זה היה היום הראשון של נוני בחייה בגן. והיא מאוד התרגשה והתלהבה. “בוודאי, מתוקה שלי.” ענתה אמא בחום. “מעניין איזה חברים יהיו לי.” אמרה נוני. ועינה מלאות תקווה. אבל היא לא ידעה מה שיקרה לאחר מכן.
*****
כשהגיעה נוני לגן, מאורגנת ונרגשת, נפרדה מאמא ורצה לכיוון הגן. כשנכנסה, כל מבטי הילדם הופנו אליה. חלק מסוקרנים והיו גם מבטי גועל, שנאה וכעס. “לא עשיתי שום דבר, למה הם מסתכלים עליי ככה?” חשבה לעצמה נוני, כשבליבה קמצוץ קטן של עלבון. היא שמה את הילקוט הקטן שלה עם הציור של חד קרן במתלה והתיישבה ליד רוני, חברתה עוד מהמעון.
“שלום רוני, מה שלומך?” לחשה נוני בשמחה, אבל נוני רק הסתכלה עליה בזלזול והסתובבה לכיוון השני. נוני נעלבה מאוד. היא הרי לפני כמה חודשים הייתה חברה שלה, מה קרה פתאום? “שלום לכל הילדם וברוכה הבאה לנוני, שהצטרפה אלינו! כעת נצא לחצר ותשחקו. תתחלקו לזוגות ותצאו בצורה מסודרת”. אמרה שולה, הגננת. כל הילדים התחלקו לזוגות ורק נוני נשארה לבד. זה היה עצוב מאוד. כולם שחקו בקוביות, במגנטים או בארז החול. כשביקשה מהבנות ששיחקו בקוביות להצטרף, הם רק אמרו: “את תהרסי לנו את המגדל. עכשיו עופי מפה!” ובארגז החול רק העיפו עליה חול ודחפו אותה. נוני חשבה שזה המשחק אז גם היא העיפה חול. אבל אז הם קראו לה מעצבנת וגרשו אותה. נוני התיישבה על סלע גדול ובכתה. היא לא הבינה למה כולם רעים אליה כל כך. היא רק רצתה לשחק איתם, והם?
לא אכפת להם בכלל. “את בסדר?” שמעה נוני קול. היא הרימה את ראשה וראתה ילדה, בערך בגובה שלה, עם צמות חומות וארוכות. “אני אלה, איך קוראים לך?” שאלה אלה. “אני נוני.” אמרה נוני. “יש פה ילדים בכלל לא נחמדים. רוצה לשחק איתי?” אלה הושיטה לה יד והם רצו לשחק במגלשה. הם שחקו שהמגלשה היא הבית שלהם. והם שתי אחיות שגרות לבד.
לאט לאט באו עוד ילדים. מי שדחף אותה מארגז החול, שמתברר ששמו ארי, שאל אם הוא יכול להצטרף. וגם מי שאמרה שנוני תהרוס את המגדל באה וגם עוד מלא ילדי שביקשו להצטרף. הם כולם ביקשו סליחה מנוני וגם מאלה, שמסתבר שגם אותה דחו. כל ילדי הגן שיחקו עם נוני ואלה והמציאו דמויות שונות ומשונות. זה היה ממש כיף.
נוני קראה לאלה, שהייתה אדומה ממשחקים וריצות. בשקט בשקט, בלי שאף אחד ישמע, לחשה נוני לאלה: “תודה.”
