שלום, אני אילן ואני בן 10. אני רוצה להפתיע אתכם על ההתחלה, כי אני נסיך אנגליה. להיות נסיך אנגליה זה לא כזה כיף. אני חושב שאני מפונק מדי, ואני גם לא מחליט דברים – רק המלך והמלכה, שהם ההורים שלי. אני בבית ספר מיוחד שמתייחסים לכל אחד כאילו אתה לבד. בבית ספר הזה יש לי חברים ממש טובים, שכל הזמן דואגים אחד לשני, ואני אפילו מחבב אחת שקוראים לה ליאור. היא ממש יפה בעיניי, יש לה עיניים כחולות ממש יפות, ויש כאלה שאומרים שהיא מגדלת ומעלפת גור אריות. היא ממש חברותית, אבל עכשיו רק 11:00, אז רק עוד 3 שעות יגמר הבית ספר. אני אף פעם לא יודע להגיד לה את זה, וגם זה ממש מביך.
אז אחרי בית הספר הלכתי להגיד סוף סוף לחבר הכי טוב שלי, אורן, כדי שהוא יעזור לי למצוא פתרון. פשוט תמיד התביישתי ולא רציתי להגיד לו ופחדתי מהתגובה שלו, בגלל זה אמרתי “סוף סוף”. הפחד מהתגובה שלו היה מוצדק. אני שאלתי אותו כך: “אורן, אני רוצה להגיד לך משהו ואני רוצה שתבטיח לא לצחוק ולא לספר לאף אחד”. הוא הבטיח לי. “אני מחבב את ליאור, אתה יכול לעזור לי להגיד לה שאני רוצה שנהיה חברים?”. הוא סתם את הפה כדי לא לצחוק. הוא אמר: “אתה… אילן… הנסיך… עם ליאור הפראית הזאת? אתם לא קשורים בכלל!”. “אני חושב שכן”, אמרתי כהוגן. “היא מאלפת גור אריות, אני לא בטוח”, אמרתי. “וזה שאבא ואמא שלה חקלאים? היא לא חקלאית, אבא ואמא שלה כן, אבל לא היא”. אל תשאלו, אני שונא חקלאים, אני לא יודע למה. “אבל אולי כשהיא תהיה גדולה היא תהיה חקלאית”, אמר אורן. “אבל אולי כשאני אהיה גדול אני אוהב חקלאים”, אמרתי. “טוב, ניצחת, אין לי עוד מה להגיד, אני אעזור לך”, הוא אמר לי. “יש!!!”, פלטתי צרחה. “פשוט תלך אליה ותגיד לה שאתה רוצה שתהיו חברים, מה הבעיה?”, הוא אמר. “לא יודע, אבל אם היא לא תסכים? ותחשוב שאני טמבל?”. “היא לא תחשוב ככה, כי כל הבנות אוהבות אותך, אתה נסיך! למה שהיא לא תרצה להיות חברה שלך?”. “לא יודע, יש לי תחושה מוזרה”, אמרתי. “אז אולי תתקשר באייפון 17 שלך, או תשלח לה מכתב עם בול של זהב?”
“טוב, מתחיל להיות מאוחר, אני אחזור לבית כדי שהמלכה לא תכעס. ביי!”, אמרתי והלכתי לארמון. במיטה לא נרדמתי. חשבתי: מה לעשות? להתקשר באייפון, לשלוח מכתב עם בול זהב, או לדבר פנים מול פנים? בסוף נרדמתי. כשקמתי בבוקר, הראש שלי החליט לבד שאני כותב מכתב עם בול זהב. הלכתי לבית הספר, ותוך כדי שיעור חשבון, שאני שונא וגרוע בו, כתבתי מכתב פרטי ואישי והדבקתי בול זהב ושלחתי. חיכיתי שבועיים, ואז הגיע המכתב. פתחתי מהר והיא אמרה מילה אחת: “כן”. קפצתי מהתרגשות! הגעתי לבית ספר, ליאור שאלה אם אבוא ב-15:00 לשדה של הוריה לראות משהו מיוחד. אמרתי “כן”, קצת באכזבה שזה בשדה, אבל התרגשתי. באתי לשדה וראיתי את האריה שלה שוכב וצופה במזרקה מוזרה. “גיליתי מזרקת קסמים שמגשימה משאלה. תבקש בלב ותשטוף ידיים במים”, היא אמרה. ביקשתי 3 כדורים עם חתימות של מסי. כשחזרתי הביתה, ראיתי אותו שם. ליאור לא שיקרה ומאז אני סומך עליה. ומאז הם היו חברים טובים מאוד.
