אז תקשיבו זה יומן סודי ביותר אז לא לספר מילה.
סליחה, לא הצגתי את עצמי: קוראים לי טוהר, אני בת שש עשרה וחצי, אני גרה בפתח תקווה ולומדת בבית ספר “עטרת” בקיצור מקום נחמד.
אנחנו ארבעה במשפחה, שלושה בנים (מעצבנים!) ובת אחת, אני!
יש לי אח בן עשרים ואחת, עוד אח ששלשום חגג שתיים עשרה ואח בן שמונה ושלושה חודשים. וכמובן אבא ואמא…
לכולם יש חדר לבד חוץ מאחי הקטן (ילד פחדן!) הוא ישן עם ההורים שלי ועדיין עם מוצץ (הוא מחביא אותו בתיק בית הספר שלו ובסוף היום מוציא).
החדר שלי הוא מושששלם!
יש בו ילדים, שולחן וכיסא מהממים, מיטה בגודל מפלצת, שטיח פרוותי, ארון גבוה בצבע לבן עם ידיות כסופות.
ואני חייבת לספר לכם משהו שקרה לי בבית הספר. אז ככה: אני מופתעת מעצמי אבל למדתי המון, בשיעור היסטוריה על הרב משאש, השם הזה היה לי מוכר מאיפשהו..
ורק ששמעתי את המורה זהבית אומרת: ” בנות אתן יכולות לצאת להפסקה”.
מיד זינקתי מהכיסא ויצאתי עם החברות הכי טובות שלי בר ועינה כמובן.
דיברנו במסדרון, יצאנו לחצר והתיישבנו על סוג של ספסל עץ מקולף.
ואחרי כשלוש דקות של פטפוטים על הספסל הגיעה ילדה מהכיתה המקבילה שאת שמה הכרתי, קראו לה טל-אור: ילדה מכשפה, עם אף מעוקל ושיער בלונדיני חלק מתנפנף ברוח הפרועה.
ומאחוריה עוד שתי בנות לאחת קראו אגם ולשנייה טליה: הם היו סוג של… איך לומר? ‘משרתות’ מגעילות כאלה. פיהם היה פעור לרווחה והסתכלו עלי, על עינה ועל בר כאילו נפלנו מהירח.
“אתם רציניות כאילו?”: אמרה טליה, “כן, מה עובר עליכן?”:אמרה אגם בגבה מורמת.
“הכל בסדר”? שאלתי ,”אולי”: אמרה טל-אור,” אם אתן לא הייתן כאן”…
“מה?!” אמרה בר בפה פעור, “פשוט לכו”.
“תסתלקו מפה תכף ומיד!” אמרה עינה רותחת מזעם. “אנחנו רוצות לשבת כאן”, אמרו החבורה פה אחד. “אוף שיעזבו אותנו, עוד מעט נגמרת ההפסקה..” אמרתי לעצמי בקול חלוש. “טוב אז נלך”, אמרה טל-אור.
ולאחר כשתי דקות נשמע הצלצול, חזרנו לכיתה לשיעור גאומטריה. המורה נכנסה בסערה כאילו קרה משהו.
“והנה היא מתחילה להשתגע” אמרתי לבר תוך כדי שאני אוכלת קרקרים.
“אין מה לעשות ככה היא” השיבה לי בר . “מי זאת היא??” שמעתי את קול המורה ברקע הכיתה הרועשת.
“כלום” עניתי וחייכתי חיוך רחב שיניים.
והשיעור היה יחסית קצר, יופי! מתארגנים לבית. לאחר כמה דקות נשמע הצלצול שמבשר על חזרה הביתה.
יצאתי משער בית הספר, חיכיתי בתחנת האוטובוס, לאחר כמה דקות הוא הגיע, עליתי והתיישבתי.
וכשעברנו שתי תחנות ראיתי אישה זקנה שמחפשת מושב, באותו רגע ובלי להתבלבל קמתי ופניתי לה את המושב.
“תודה אמרה האישה הזקנה, “בבקשה” עניתי בחזרה.
הגעתי הביתה, אכלתי פתיתים שאמא הכינה (הכי טעימים בעולם!).
והוצאתי את הכלבה שלי לטיול.
לאחר כחצי שעה חזרתי הביתה, הדלת נפתחה על ידי אחי הקטן.
“שלום” הוא אמר ואני התעלמתי. נכנסתי לחדרי, התיישבתי על הכיסא ונזכרתי- היום יום פטירתו של הרב משאש! למדנו עליו היום! הוא היה עניו וחיבר בין אנשים. ודווקא היום היה לי תקרית לא נעימה עם הבנות מהכיתה המקבילה… חשבתי לעצמי זאת השגחה פרטית ומיד התקשרתי אליהן והתנצלתי בפניהן. לימים שבגרתי לא הבנתי מדוע אני מחוברת לדמות הזאת ואז גיליתי שתאריך לידתי ב’ שבט הוא גם יום פטירתו של הרב.
