היה פעם בית קטן שבו גרו אמא, אבא וילדה שקוראים לה אמילי. אמילי מאוד אהבה חתולים, היא תמיד רצתה חתול משלה אבל אמא ואבא אמרו שזה הרבה עבודה. פעם אחת אמילי הלכה לטיול ליד הבית שלה ויצאה מרחוב חרצית. פתאום, ממש ביציאה מהרחוב, היא ראתה חתול בודד ומסכן. לחתול היו כמה כתמים חומים על הגב שלו והוא נראה קצת רעב.
הוא היה בתוך השיחים ואמילי לא התבלבלה לרגע. היא התקרבה אליו לאט לאט, לקחה אותו בידיים שלה לבית שלה וביקשה מאמא לשמור על החתול. אמא של אמילי ראתה את החתול ואמרה שהיא לא מסכימה, כי חתול יכול ללכלך את השטיח ולשרוט את הספות. אבל אמילי לא ויתרה. היא ביקשה חזק יותר ואמרה שהיא תטפל בו כל יום. לבסוף אמילי הצליחה לשכנע את אמא שלה לאמץ את החתול. אבא הביא לו קערה עם מים ואוכל של חתולים.
בימים הראשונים החתול עשה הרבה שטויות. פעם אחת הוא קפץ על השולחן במטבח והפיל כוס מים. פעם אחרת הוא שרט את הווילונות החדשים בסלון ואמא קצת כעסה. אמילי ניסתה לאלף אותו, היא אמרה לו “שב” ו”אל תעשה את זה”, אבל הוא לא הקשיב לה בכלל. הוא רק רץ בכל הבית וקפץ ממקום למקום. אמילי חשבה היטב מה לעשות כדי שהוא יקשיב לה, עד שהגיע הלילה ואמא שלה ביקשה ממנה ללכת לישון.
אמילי נכנסה למיטה אבל היא לא הצליחה לישון. כל הלילה היא חשבה וחשבה מה עליה לעשות עם החתול כדי שיהיה חתול טוב ויבין אותה. היא חשבה אולי הוא עצוב, או אולי הוא פשוט לא יודע מה השם שלו. למחרת אמילי חזרה מבית הספר ופתאום צץ בראשה רעיון טוב מאוד. היא הבינה שאי אפשר לאלף חתול כמו שמאמנים כלב, וצריך פשוט להיות חברים שלו. היא חשבה שצריך קודם כל לתת לו שם יפה. אמילי הסתכלה על הכתמים החומים שלו והחליטה לקרוא לחתול בשם לואי.
אמילי קראה לו בקול מתוק: “לואי, לואי, בוא הנה חתול חמוד”. לואי פתאום עצר, הסתכל עליה ועשה “מיאו” גדול. אמילי כל כך שמחה! היא לקחה חוט צמר ארוך וקשרה אליו נייר קטן. היא הזיזה את החוט על הרצפה ולואי התחיל לרדוף אחריו. הוא קפץ ותפס את הנייר עם הכפות שלו. אמילי הבינה שלואי פשוט היה משועמם ורצה שמישהו ישחק איתו ויתייחס אליו.
אמילי הלכה למטבח והביאה לו חטיף קטן לחתולים. היא ליטפה אותו בראש והוא התחיל לעשות קולות של טרקטור קטן, שזה אומר שהוא שמח. אמא נכנסה לחדר וראתה כמה לואי רגוע עכשיו. אמילי הבטיחה שהיא תנקה אחריו בכל יום ותשחק איתו כדי שלא ישתעמם שוב.
בערב, כשאמילי הלכה לישון, היא כבר לא הייתה צריכה לדאוג. לואי בא לחדר שלה, קפץ על המיטה וישן ממש ליד הרגליים שלה. אמילי הרגישה את הפרווה הנעימה שלו וליטפה אותו בכתמים החומים. היא הייתה מאוד מרוצה. עכשיו אמילי יודעת שכשנותנים אהבה ושם יפה, גם חתולים שובבים הופכים לחברים הכי טובים. אמילי ולואי גרו יחד בבית הקטן והיו שמחים מאוד בכל יום מחדש.
