חברות אמיתית
ביום הראשון של כיתה ב’ נכנס נועם לכיתה עם תיק כחול חדש. הוא התרגש, אבל גם קצת פחד. הוא לא הכיר את הילדים, ולא ידע עם מי ישחק בהפסקה.
בהפסקה הראשונה נועם יצא לחצר ועמד ליד הגדר. הוא ראה ילדים משחקים בכדור, אחרים קופצים בחבל וצוחקים. נועם החזיק את הכריך שלו ולא ידע מה לעשות.
פתאום ניגש אליו ילד עם חיוך גדול.
“שלום,” אמר הילד, “אני עידו. רוצה לשחק איתי בכדור?”
נועם חייך בהיסוס. “כן,” הוא ענה בשקט.
השניים התחילו לגלגל את הכדור זה לזה. לאט לאט נועם הרגיש יותר שמח. אחר כך הצטרפה גם מאיה, שהביאה חבל, ושלושתם שיחקו יחד וצחקו.
בימים הבאים הם ישבו זה ליד זה בכיתה, חלקו צבעים, ועזרו אחד לשני בשיעורים. נועם אהב לצייר, עידו אהב לרוץ, ומאיה אהבה לשיר. כל אחד היה טוב במשהו אחר.
יום אחד, בזמן המשחק, נועם נפל ונשרט בברך. הוא התחיל לבכות. עידו הביא לו מים, ומאיה קראה למורה.
“אל תדאג,” אמרה מאיה, “אנחנו איתך.”
אחרי שנועם נרגע, הוא אמר: “תודה שאתם חברים שלי.”
עידו חייך ואמר: “חברים עוזרים אחד לשני.”
מאיה הוסיפה: “וגם משחקים ביחד.”
בסוף היום נועם חזר הביתה שמח. הוא הבין שחבר טוב הוא מישהו שמזמין לשחק, עוזר כשכואב, וגורם לך לחייך.
מאז, כל בוקר נועם חיכה להפסקה – כי ידע שהחברים שלו כבר מחכים לו בחצר.
