פעם, פעם, פעם, בארץ רחוקה, רחוקה, רחוקה, היו שני תאומות בשם טל ואיילה . טוב, אולי קצת הגזמנו עם ה -“פעם, פעם, פעם” וה – “רחוקה, רחוקה, רחוקה”, אבל בדבר אחד דייקתי: לבנות קראו טל ואיילה. הן היו בכיתה ה’, אבל עכשיו הן בחופש. כל בוקר הם אכלו פנקייקים, וכל צהריים אכלו דייסה, ולערב מרק, ואם היה קיץ, אז מרק קר. ואת זה אכלו כל יום. ביום שני אחד בבוקר, אמא אמרה שהולכים לחוף. טל ואיילה התארגנו ויצאו לדרך. כשהם הגיעו היה ממש חם. טל החלה לרוץ לכיוון הים, ואמרה לאיילה לבוא איתה. אמא אמרה לשים קרם הגנה כדי שלא יקבלו מכת שמש וטל חזרה עם איילה ומרחה קרם הגנה. אמא שלהן אמרה שהם יכולות לחזור לים, והבנות חזרו לים וראו דגים. אחרי 10 דקות אמא הגיעה עם משחקים ומשקפות צלילה, ואז אבא של טל ואיילה בא מהעבודה, ואמר: “תשימו את המשקפות ואני אזרוק לכם את הצעצועים”. טל ואיילה צללו למים והחלו לתפוס את הצעצועים. אחרי דקה הם מצאו את כל הצעצועים, וגם אבן מוזרה שטל מצאה.(“תראי, יש פה אבן יפה מאוד!”). אמא אמרה: “בואו, נלך לבנות ארמון בחול!” והן שכחו את האבן מאחור. כמובן שאבא בא איתם, ועזר להם לבנות את הארמון. הם עבדו מאוד קשה על הארמון, וזה היה מאוד יפה, אבל היה חסר משהו אחד. איילה וטל חזרו לים כדי למצוא עוד צדפים ואבנים, ומצאו אבן מיוחדת ושמו אותה על ראש הארמון. פתאום האבן התחילה לגדול, ולגדול, ולגדול, ולגדול. עכשיו טל שמה לב שזו אותה אבן ממקודם. האבן פירקה את הארמון, כי היא הגיעה לגודל של כיתה שלמה. היא הפכה לאט להיות צהובה. אז, פתאום, היא הפכה ללימון משובח ועסיסי, שהוקטן מעט. טל אמרה: “אמא, את רואה את הלימון הזה?”, ואבא אמר: “למי שיש לימונים, שתכין מהם לימונדה!, וגם אם התפרק לכן הארמון שעבדתן עליו ממש קשה, תסתכלו על חצי הכוס המלאה, אתן יכולות להכין דוכן שלם של לימונדה!”. “בואו ננסה לגלגל את הלימון הזה.” אמרה אמא. טל ואיילה דחפו מאחורה, ואבא ואמא דחפו מהצדדים. הם התקדמו במידה ניכרת ומצד אחד הגיעו עד הכביש, אם כי מהצד השני הם היו צריכים להגיע עד הבית. הלימון היה כבד, אפילו בגלגול, ולטל זה כבר היה קשה. “הלוואי שתגיע אלינו עזרה!”, היא צעקה אל השמים. פתאום, נוצרה תלולית קטנה בחול ליד רגליהם. מתוכה הציץ שדון אדמה קטן. השם שלו היה צ’ארק, אבל כולם קראו לו פשוט “השדון”. הוא הביט מסביב ושאל: “מי קרא לי?” ואז הוא הבחין בטל ואיילה. “מישהו קרא לי?” הוא שאל שוב. “אנחנו קראנו לך.” אמרה איילה השקטה, שעד אותו רגע לא פצתה את פיה כמעט בכלל. “אנחנו צריכות עזרה בלהביא את הלימון הזה הביתה”, היא המשיכה. השדון נראה מהורהר לרגע או שניים ואז אמר: “אני אזמין לכן עגלה עם סוסים, כזאת מהסוג החדש, אלו שלא נרדמים באמצע הדרך. יש גם מקום ללימון מאחורה, אבל כל זה בתנאי שתשמרו לי קנקן לימונדה.”בסדר.” אמרו כולם במקהלה, וב”פלופ!” צ’ארק נעלם וחזר והופיעה כרכרה גדולה, רתומה לשישה חמורים אפורים, שבמצמוץ אחד של השדון הקסום הפכו לסוסים לבנים. מאחורי המושבים היה תא גדול, מעט קטן יותר מגודלו של הלימון הגדול שלהם. “מה נעשה?”, שאל אבא, והשדון קרץ לאיילה ומצמץ. התא גדל בכמה סנטימטרים, עד שהיה מתאים בדיוק ללימון. הם חיברו את הלימון לרצועות והתיישבו. “מה הכתובת שלכן?”, שאל השדון, “מונטיפיורי 26, דירה 3!” קראה טל. “אסור. לגלות. את הכתובת. לאנשים שלא מכירים.” לחשה לה איילה. “אני לא איש!” חייך השדון, והם המשיכו ותוך 5 דקות הגיעו הביתה. הבנות הוציאו סוכר, מים ונענע, וגם תרכיז פטל, למיץ פטל מתוק למי שמעוניין. אבא (בעזרת הבנות), בנה דוכן לימונדה, מתחת לעץ הגדול כדי שהלימונדה לא תתחמם מדי. בינתיים, אמא יצאה לרחוב לתלות שלטי מודעה, עם הכתובת:
לימונדה!
במחיר 5 שקלים לכוס והשנייה ב 8!
מיץ פטל!
במחיר 7 שקלים לכוס ו 30 לקנקן!
ליד העץ הגדול שברחוב מונטיפיורי
381 – 5630 – 057
טל ואיילה קישטו את הדוכן, ואז אמא הגיעה וחתכה את הקצה של הלימון (שהיה בגודל אבטיח), ואותו היא חתכה לרבעים וחזרה על הפעולה עד שהלימון היה פרוס לחתיכות נוחות כדי להחזיק אותו. כולם, כל אחת ואחד עם מסחטה משלו או משלה, סחטו את הלימון, הוסיפו סוכר ונענע, הכניסו את כל הקנקנים לציידניות גדולות ואז אבא אמר: “לכו תכינו שלט לדוכן בבקשה.”. הבנות הסכימו, לקחו קרש גדול וצבעים והתחילו במשימה. אחרי כמה דקות, כתם ירוק על החולצה של טל, כתם סגול על הגבה של איילה והרבה צבע, הן גמרו. הן חזרו לבית להתקלח ולהתרענן, וכשהן הגיעו בחזרה לעץ הגדול, הן ראו את שדון האדמה, צ’ארק. צ’ארק התקרב אליהן ושאל בקול מתקתק: “זוכרים את התנאי?”, “כן.” ענו כולם, והביאו לו שני קנקנים מלאים בלימונדה. השדון החמיץ פנים: “אני מעדיף מיץ פטל!”, הוא רטן. איילה ניסתה להרגיע את רוחו בזמן שטל מילאה קנקן במיץ פטל. כשמיץ הפטל היה מוכן, טל מסרה לשדון את הקנקן והוא קרץ לה בחיוך ונעלם ב”פלופ!”. דקה אחר כך איילה מצאה על השולחן שטר של 20 שקלים ופיסת נייר שעליה היה כתוב “לעוט טודה”. שנים אחר כך איילה וטל צחקו על צ’ארק ושגיאות הכתיב שלו. הלקוחה הבאה הייתה תמרה, אישה מבוגרת, נחמדה וחייכנית שעלתה מרוסיה לפני 10 שנים. “אני רוצה בבקשה שלושה כוסים לימונד.”, אמרה. “כמה זאת עולה?” היא שאלה את התאומות.”13 שקלים.” ענתה איילה, הטובה בחשבון משתיהן. “בבקשה מתוקיות.”, ענתה תמרה, והושיטה לעברן שלושה מטבעות של 10, 2 ו 1 שקלים. “תודה!” ענתה טל. תמרה אמרה שלום במנגינה, מין: “שהלום!” כזה יפה שאיילה אף פעם לא שמעה, והלכה לדרכה. עכשיו הגיע שמואל, נער כבן 14 שגר בבניין ממול עם הוריו ושמונת אחיו. “אני רוצה בבקשה 10 כוסות לימונדה וקנקן של מיץ פטל.” הוא אמר. “זה יעלה לך 70 שקלים.” חישבה איילה במהירות. “בבקשה.” אמר שמואל, והניח על הדוכן שטר של 100 שקלים. “יש לכן עודף?” שאל. “כן.” אמרה טל, והחליקה לעברו שטר של 20 שקלים ועוד מטבע של עשרה שקלים. “להתראות.” אמרו התאומות, ושמואל הלך. אחרי שמואל הגיעה נורי, עם הכלב הקטן שלה, ואורי עם אחיו הגדול לביא שהשתחרר מהצבא לפני שבוע, ועוד הרבה לקוחות אחרים. בשעה 18:30 הבנות סגרו את הדוכן ואיילה, הגזברית, מנתה בזריזות את הכסף והיא גילתה שיש להן יותר מ 1000 שקלים! והנה הסכום המדויק: 1372 שקלים. ביחד הן חשבו מה לעשות עם כ”כ הרבה כסף. אבא הציע: “תקנו סט נגרות.” ואמא אמרה: “לא! סט לאפייה!” אבל לטל ואיילה היו מחשבות אחרות. במשך 5 דקות בערך הן ישבו בפינת החדר והסתודדו. כשסיימו אמרה איילה: ” החלטנו שאנחנו רוצות לקנות כלב.”. למחרת יצאו כולם לכלבייה, והתאומות בחרו גור בורדר קולי חום בהיר, והחליטו לקרוא לו צ’אי, על שם השדון צ’ארק. אבל עכשיו הייתה שאלה אחרת שהעסיקה את הבנות. מה הן יעשו עם לא מעט הכסף שנשאר להן? לבסוף הן החליטו לתרום את הכסף שנשאר לילדים חולי סרטן. היה להן מאוד כיף עם צ’אי והן שמחו שהן תרמו למטרות טובות.
הסוף!
