שתי הילדות שרבו

היה היתה פעם אחת ילדה  שקראו לה ליבי היא שיחקה בבית הספר, היה לה הכל. היא הלכה לבית הספר, אבל היא נתקעה במישהי שקוראים לה אדל. ליבי התרגזה, אדל צעקה, מה יש לך? וליבי ענתה, יש לי עיניים, יש לי פה, יש לי הכל.  ליבי אמרה לאדל, טוב לך? לא, לא טוב לי! כן טוב לך? די, את לא תחליטי עליי אמרה ליבי. אני אעשה מה שאני רוצה אמרה ליבי. אני הולכת, אמרה אדל, אני גם הולכת אמרה ליבי. את לא באה אחריי אמרה אדל, ליבי אמרה אני אלך לאיפה שאני רוצה. את לא תלכי לאיפה שאת רוצה, אמרה אדל אני כן. די מספיק אמרה ליבי, תפסיקי לשגע אותי. פתאום אדל נפלה וקיבלה מכה חזקה מאד בברך. ליבי לא חשבה פעמיים ורצה לעזור לאדל. היא ראתה שלאדל יורד דם ברגל. ליבי נבהלה ורצה למורה שתבוא לעזור. המורה היתה עסוקה ולא הבינה מה ליבי אומרת לה. ליבי לא ויתרה ואמרה למורה שהיא חייבת להקשיב. ואז סיפרה שאדל נפלה. ליבי אחזה ביד של המורה וסחבה אותה לאדל. המורה שמה לאדל פלסטר. וליבי ואדל נתנו יד וצעדו יחד שמחות לכתה כחברות הכי טובות.