האמת והשלום אהבו

פעם, לפני הרבה שנים, הייתה עיירה קטנה בדרום הארץ. זה היה זמן הקמת המדינה, ואנשים הגיעו אליה מארצות רבות – כל אחד עם השפה, הזיכרונות והמנהגים שלו. בעיירה היה בית כנסת ספרדי אחד, שבו התפללו יחד מבוגרים וצעירים. אבל יום אחד התחיל ויכוח. חלק מהאנשים רצו להתפלל לפי נוסח ישן, כמו שלמדו מההורים והסבים שלהם. אחרים רצו נוסח חדש יותר, כזה שלמדו בישיבה והרגיש להם מתאים לדור הצעיר. בהתחלה הם רק לחשו ביניהם. אחר כך התחילו להביט זה בזה בכעס. בסוף, כל קבוצה התפללה בפינה אחרת של בית הכנסת. אפילו בשמחות הם הפסיקו להזמין זה את זה. עברו ימים, והמריבה לא נגמרה. להפך – היא הלכה וגדלה. באותו זמן הגיע לעיירה רב חכם וצדיק, ושמו הרב יוסף משאש. כששמעו האנשים שהוא הגיע, ביקשו ממנו לעזור ולומר מי צודק. אבל הרב לא מיהר לענות. הוא בא לבית הכנסת בשבת אחת, שבת פרשת מקץ, וישב בשקט. הוא הקשיב לתפילות של כולם, ושם לב איך כל אחד מתפלל מכל הלב. אחרי התפילה דיבר הרב עם האנשים וביקש מהם לספר לו מה חשוב להם בנוסח שלהם. אחד סיפר על אבא שלו, שהיה מתפלל כך. אחר סיפר שהוא רוצה שילדיו יאהבו את התפילה. למחרת קרא הרב לשני הצדדים ואמר להם: ”אם המנהג הישן לא היה טוב – אנשים לא היו שומרים עליו כל כך הרבה שנים.“ ואחר כך אמר: ”ואם הנוסח החדש לא היה טוב – הוא לא היה משמח כל כך הרבה לבבות.“ האנשים הופתעו. הם הבינו שכל אחד מהם צודק בדרכו. הרב הציע פתרון פשוט: לפעמים יתפללו כך, ולפעמים כך. אבל אז אמר משפט חשוב שכולם זכרו: “תפילה בלי שלום – לא מגיעה עד השמיים.” לאט-לאט האנשים התחילו לדבר שוב, לומר שלום ולהתנהג בכבוד. הם הבינו שבית הכנסת שייך לכולם. בסוף החליטו שפעם בחודש תהיה תפילה משותפת מתוך כבוד הדדי איש לרעהו. לא כולם מתפללים בדיוק אותו דבר – אבל כולם מתפללים יחד, והאמת והשלום אהבו.