היום שבו הזמן עצר בבית הספר
ביום שלישי רגיל לגמרי, דניאל הגיע לבית הספר עם תיק כבד ומצב רוח קל. היה זה יום של מבחן בחשבון, והוא דווקא הרגיש מוכן. שום דבר לא רמז על כך שמשהו מוזר עומד לקרות.
בשעה השנייה, בדיוק כשהמורה יעל חילקה את דפי המבחן, נשמע קליק קטן, כמו של שעון ישן. דניאל הרים את הראש ופתאום שם לב שמשהו לא בסדר: המורה עמדה בלי לזוז, עם הדפים באוויר; התלמיד שישב לידו היה קפוא באמצע פיהוק; אפילו הציפור מחוץ לחלון עמדה באוויר בלי לנפנף בכנפיים.
“אממ… הלו?” לחש דניאל. אף אחד לא ענה.
הוא קם בזהירות מהכיסא. כל הכיתה הייתה קפואה בזמן. הלב שלו דפק חזק, אבל גם סקרנות גדולה מילאה אותו. “אם הזמן עצר,” חשב, “מישהו צריך לדעת למה”.
דניאל יצא מהכיתה והלך במסדרון. כל בית הספר היה דומם. ליד חדר המדעים ראה אור כחול מוזר מבצבץ מתחת לדלת. הוא פתח אותה, ובפנים ראה דבר שלא ראה מעולם: שעון ענק, מלא גלגלי שיניים, עומד במרכז החדר ומתקתק לאט. ליד השעון עמדה ילדה שהוא לא הכיר. היו לה משקפיים עגולים וחיוך נבוך.
“אה… אתה גם לא קפוא?” אמרה. “לא,” ענה דניאל, “מי את?” “אני מאיה. כנראה שנגענו באותו דבר.”
מאיה סיפרה שמצאה את השעון במחסן הישן של בית הספר ולחצה בטעות על כפתור אדום. “נראה לי שעצרנו את הזמן,” אמרה בדאגה. “אז צריך להחזיר אותו,” אמר דניאל. “נכון,” חייכה מאיה, “אבל זה לא יהיה קל.”
על השעון היה כתוב: “כדי שהזמן יחזור לזרום, יש לבצע שלושה מעשים: אומץ, יושר ועזרה לאחר.”
המעשה הראשון הגיע מהר מהצפוי. השעון התחיל לרעוד וחלק ממנו כמעט נפל. דניאל קפץ קדימה ותפס אותו, למרות שפחד שייפגע. “זה אומץ,” אמרה מאיה.
למעשה השני, השעון הקרין תמונה של ילד בוכה. מאיה הודתה בקול שהיא פחדה לספר למורה על השעון כי חשבה שיכעסו עליה. “זה יושר,” אמר דניאל.
המעשה השלישי היה הקשה ביותר. כדי להפעיל את השעון, אחד מהם היה צריך להישאר מחוץ לזרם הזמן לכמה שניות (כדי לסובב את הגלגל מאחור). דניאל רצה להתנדב, אבל מאיה הקדימה אותו. “עזרה לאחר,” היא אמרה וחייכה.
פתאום, השעון החל לתקתק במהירות. הכול זז שוב. המורה המשיכה לחלק את המבחנים, ואף אחד לא שם לב למה שקרה.
דניאל חזר למקומו. מאיה למדה בכיתה אחרת, אבל כשהם נפגשו בהפסקה, הם החליפו חיוך מבין. הזמן חזר לזרום, והחברות שלהם רק התחילה.
