הילדה הגיבורה
אורי היתה ילדה רגילה כמו כולם. היא גרה באור עקיבא עם הוריה ו6 אחיה. היא למדה בבית הספר רבי עקיבא והיו לה המון חברות. היא אהבה את הלימודים ואת השיעורים. אבא שלה היה מנהל בית הספר שלה והוא היה כבר פטור ממלואים, אבל הוא ראה את המצב במלחמה והחליט להצטרף לחיילים. אנחנו במשפחה תמכנו בו ודאגנו לו. לא חשבנו שהוא חלילה יפצע. בערב ראש השנה אבא גויס שוב בפעם השלישית ונכנס ללבנון. במשך שבוע הוא לא היה בקשר, כי הוא היה בלי פלאפון. בסעודה מפסקת של ערב יום כיפור קיבלנו טלפון ואמא סיפרה לנו שאבא ניפצע והוא פונה במסוק . הוא קיבל קטמין שזו תרופה מרגיעה. אמא התחילה לבכות ולא היה לי נעים כי זה אבא שלי והוא הכי חשוב לי בעולם וזה הלחיץ אותי שאמא בכתה.
שאלתי את אחותי הגדולה אם יהיה בסדר? והיא בהתחלה נתנה לי חיבוק ועודדה אותי ואמרה שיהיה בסדר בע”ה.
אמא התחילה לארוז ונסעה במהירות לבית חולים רמב”ם.
נשארנו כל יום כיפור עם האחים והשכנים. חשבתי הרבה על אבא ועל אמא שדואגת לו והתפללתי. בסוף יום כיפור שמחתי לראות את אמא ובעיקר שמחתי לדעת שבקרוב נבקר את אבא. אבא ניפצה מרסיס גדול שריסק לו את כף הרגל מבפנים. לא ידעתי איך אבא ניראה עכשיו ולא היה לי נעים לשאול. עבר כמה זמן ונסענו לבקר את אבא בפעם הראשונה. נורא התרגשתי! פיתאום ראיתי אחרי המון זמן את אבא שלי והוא היה עם תחבושות וברזלים על כל הרגל. בהתחלה פחדתי מאוד מהברזלים, ולאט לאט אחרי כמה ביקורים יותר התרגלתי
בשבועות הבאים אמא נסעה אליו כל יום ואנחנו הילדים הצטרפנו בסופ”ש. הרבה שכנים וחברים דאגו לנו עזרו והכינו לנו אוכל ופינוקים. תמיד היה כף אצל אבא בביקורים, וגם עצוב כי אבא היה בבית חולים ומבחינתי אבא לא היה אמור להיות שם אלא רציתי אותו בבית. אחרי 3 חודשים, אבא עבר לשיקום בתל השומר. הוא חזר בסופי שבוע הביתה. נסענו כמה פעמים אל אבא ועזרנו לו וטיפלנו בו. בפעם הראשונה שהוא חזר לשבת היה כיף מאוד ומרגש כי עשו מסיבה גדולה מתחת לבית שהוא הגיע הביתה. שמחתי מאוד שאבא היה איתי בבית. אני זוכרת במיוחד. פעם אחת שכל הבני דודים והמשפחה הרחבה הגיעו לבקר בתל השומר והיה דוכנים מטורפים והרבה פינוקים. בכללי, תל השומר היה מקום מדהים ודאג לאבא ולשאר הפצועים. פגשנו שם הרבה אנשים נחמדים מכול הארץ ואפילו מחו”ל, אני זוכרת את הנשיא ואת השחקנים של מכבי תל אביב בכדורסל.
תמיד היה שם משהו טוב, למרות שהיו שם קטועי רגל/יד שזה קצת הפחיד אותי. היה שם ממש מיוחד ומרגש ליראות המון אנשים שנלחמו בגבורה ונפצעו.
אחרי 3 חודשים נוספים אבא השתחרר הביתה לשיקום וטיפולים. הגעו אנשים כדי להפוך את הבית לנגיש יותר ועכשיו בכמה מקומות בבית יש מעקות והתאמה מיוחדת לאבא שלי.
כבר יותר משנה שאבא נוסע כל יום לבית הלוחם ולומד ללכת ולהשתמש ברגל בלי קביים ובלי כאבים. פעם אבא לקח אותי במונית שאוספת את אבא, לטיפולים שלו ואז שחיתי בבריכה שיש שמה ועשיתי איתו יוגה שם. לפני שבוע אבא עבר עוד ניתוח ועכשיו אבא שלי מחלים וממשיך בשיקום עד הניתוח הבא.
רציתי להוסיף שזו תקופה לא קלה ולא תמיד נעימה, אבל אנחנו עוברים אותה מאוד ביחד ובטוב. אני בעיקר גאה במישפחה שלי. באחים באמא ואבא!
סוף
