יהונתן התרגש מאוד בערב שלפני היום הראשון בכיתה א’. הוא כמעט לא הצליח להירדם. הוא חשב על התיק החדש, על המחברות עם הכריכה הצבעונית, ועל הקלמר שקיבל מתנה מסבתא. אבל הכי הרבה הוא חשב על דבר אחד: האם יהיו לו חברים?
בבוקר, כשאמא הלכה איתו לבית הספר, יהונתן החזיק חזק את היד שלה. החצר הייתה מלאה ילדים, חלקם קפצו, חלקם שיחקו, וחלקם כבר הכירו אחד את השני וצחקו יחד.
יהונתן הסתכל סביב ולא ראה אף ילד שהוא מכיר. הלב שלו פעם חזק והוא הרגיש קצת בודד.
כשהם נכנסו לכיתה, המורה חייכה אליו ואמרה:
“בוקר טוב, יהונתן! איזה כיף שבאת. יש לך היום התחלה חדשה.”
המורה הושיבה אותו ליד שולחן ריק, ויהונתן הביט בילדים האחרים שהתיישבו בזוגות או בקבוצות קטנות.
אחרי כמה דקות נכנס ילד מתולתל עם עיניים סקרניות. הוא הסתכל סביב ופתאום אמר:
“המקום לידך פנוי?”
יהונתן הנהן, והילד התיישב.
“קוראים לי עמית,” הוא אמר בחיוך.
“אני יהונתן,” הוא ענה בשקט.
עמית חייך ואמר: “נראה לי שאנחנו הולכים להיות חברים טובים.”
בהפסקה הראשונה, כמה ילדים שיחקו בכדור. יהונתן ועמית עמדו בצד והסתכלו. אחד הילדים, גבוה עם כובע כחול, קרא אליהם:
“אתם רוצים לשחק איתנו?”
יהונתן הופתע. הוא חשב שיגידו לו שהוא קטן או שלא מכירים אותו.
אבל הילד חייך אליו ואמר: “ככל שיש יותר – יותר כיף!”
לאט־לאט, יהונתן נכנס למשחק. הוא מסר מסירות טובות, הילדים עודדו אותו, ועמית אפילו צעק: “איזה מסירה, יהונתן!”
החיוך על הפנים של יהונתן לא ירד.
בהמשך היום הם ציירו, כתבו את האותיות הראשונות של השנה ושמעו סיפור. המורה ביקשה שכל ילד יצייר את עצמו ואת החברים שירצה להכיר השנה.
יהונתן צייר את עצמו, את עמית, ואת כל הילדים ששיחקו איתם בכדור בהפסקה.
בסוף היום, כשהוא יצא מהכיתה, אמא חיכתה לו.
“נו, איך היה?” היא שאלה.
יהונתן לקח נשימה עמוקה… ואז חייך חיוך גדול.
“אמא, היה לי מדהים! הכרתי חבר חדש שקוראים לו עמית, ושיחקתי עם ילדים נוספים. נראה לי שהשנה הזאת תהיה ממש טובה.”
אמא ליטפה לו את הראש ואמרה:
“ידעתי שתצליח. כשאתה פותח את הלב – גם אחרים פותחים את שלהם.”
וככה, ביום הראשון של כיתה א’, יהונתן הבין משהו חשוב:
לפעמים צריך רק חיוך אחד קטן כדי להתחיל חברות גדולה.
