בארץ רחוקה חיו שני מלכים. המלך הראשון נקרא מרגרינה, והשני נקרא פריתוספה. המלך פריתוספה התגורר בארמון מפואר ומנצנץ, ואילו המלך מרגרינה חי בארמון פשוט וישן, שקירותיו היו מלאים בחורים ובקורי עכביש. בכל פעם שהיה המלך פריתוספה עובר ליד ארמון רעהו, היה מתייחס למלך מרגרינה בזלזול, כאילו היה אדם עני ודל, ושולח לו מכתבים פשוטים בלבד.
לילה אחד, נדדה שנתו של המלך מרגרינה. הוא ירד אל המרתף הסודי וחשב לעצמו: “ודאי חבוי כאן אוצר דמיוני, כפי שרמז לי פעם שר האוצר”. הוא החל לחפש בלהט ומצא שטרות מתקופות קדומות, אך את האוצר האמיתי לא מצא. עייף ומותש, הוא נרדם וחלם שוב על המרתף, אך גם בחלומו לא מצא פתרון. כשניעור, החליט המלך: “מדוע אני מנסה לנחש? אלך ישירות אל שר האוצר”
המלך פנה לשר האוצר, אך זה הסכים לתת לו רק רמז קטן: “האוצר נמצא במרתף סודי…”. המלך מרגרינה הרגיש שהזמן דוחק בו והיה קרוב לייאוש. הוא החליט לעיין בספר הזיכרונות של החכמים ושם נתקל בשמו של יריבו, המלך פריתוספה. השניים לא חיבבו זה את זה כלל והמלך מרגרינה זכר בכאב את המכתבים המזלזלים שקיבל ממנו בעבר. למרות זאת, רצונו לגלות את האוצר היה חזק מהכל, והוא שלח למלך פריתוספה מכתב ובו בקשה לגלות לו את סוד האוצר.
עוזרו של המלך השיב למלך מרגרינה שהמלך יצא לביקור קצר בארץ ישראל. המלך מרגרינה חזר לחדרו מאוכזב וחשב: “כדי להפוך את ארמוני ליפה, עלי לעבוד קשה כפי שעבד המלך פריתוספה בעבר”. אולם, הוא לא הצליח להביא את עצמו לעבודה רגילה. במקום זאת, הוא יצא ממרכבתו והחל לחפור באדמה יחד עם מלוויו. לאחר חפירה ממושכת, הם מצאו טבעת ועליה חותמת עם כיתוב מוזר שלא הצליחו לפענח. הם ניסו שוב ושוב עד שהתייאשו, והחליטו לחפור בור עמוק עוד יותר. אך למרות כל המאמצים, הם מצאו רק עפר ולכלוך.
כשהערב ירד, המלך מצא את עצמו אובד עצות ולא ידע היכן ילונו. לפתע, הופיע איש פשוט והזמין אותם לביתו. המלך ושר האוצר הלכו אחריו. האיש הראה למלך את הדרך כדי שיוכל לחזור לביתו בביטחה. כשהגיעו לבית, האיש הפשוט לחץ על כפתור בשלט רחוק, ודלת הבית נפתחה באורח פלא.
במהלך האירוח, סיפר האיש הפשוט שבעבר ביקר אצלו מלך אחר, ששכח אצלו גביע עם חותמת מסתורית שלא ניתן לקרוא את אותיותיה. המלך מרגרינה נדרך. הוא ביקש לראות את הגביע, וכשקיבל אותו לידיו, קרא בהתרגשות: “זוהי אותה החותמת שמצאתי בתיבה!”. לאחר מכן, האיש הפשוט הזהיר אותם שכדאי להם לחזור לדרכם מיד, פן יהיה גורלם רע ומר.
המלך ושר האוצר הקשיבו לעצתו, רתמו את העגלה לסוס ויצאו לדרך. המלך מרגרינה חש שהמסע היה כדאי. כשחזר לארמונו, תיעד את כל הקורות אותו בספר הזיכרונות. מיד לאחר מכן, שלח מכתב למלך פריתוספה ובו הטבעת שמצא.
המלך פריתוספה השיב לו והסביר את פשר העניין: “פיזרתי את האוצרות הללו בכוונה. רציתי שמי שימצא אותם יבין כי עליו לבוא אלי וללמוד כיצד לנהוג בחכמה, כדי שלא יבזבז את זמנו היקר בעולם הזה על רדיפה אחר דמיונות, אלא ישקיע בבנייה אמיתית ורק כך יראה ברכה והצלחה בעמלו ויתמלא אושר, סיפוק ושמחה”.
