הכול התחיל בריח. זה היה ריח עמוק ומוזר כזה, שילוב של אדמה רטובה אחרי מבול וריח של עצים ישנים ומתכת חלודה.
בתוך החלום שלי, לא הייתי נגה שאני מכירה. הייתי ילדה שרצה בתוך יער ענק עם עצים כל כך גבוהים שהם פשוט הסתירו את כל השמיים. הרגשתי שאני בורחת ממשהו או ממישהו. הרגליים שלי הרגישו כבדות מאוד בתוך הנעליים והנשימה שלי הייתה קצרה ומהירה. ביד שלי החזקתי חפץ קטן וקר והרגשתי שאני חייבת לשמור עליו בכל מחיר. פחדתי נורא, אבל האמת היא שלא ידעתי בכלל ממה אני פוחדת.
פתאום שמעתי לחישה מבין הענפים. קול של מישהי קרא לי, אבל היא לא קראה לי נגה. היא קראה לי אנה וביקשה שאמהר. פתאום הרגשתי נגיעה בכתף… התעוררתי בבת אחת והלב שלי דפק כל כך חזק עד שהיה נדמה לי שכל החדר שומע אותו.
הדלקתי מהר את האור והסתכלתי על הקירות המוכרים של החדר שלי כדי להירגע. ניסיתי להגיד לעצמי שזה סתם חלום רע שכבר עבר. פתאום, הרגשתי דקירה קטנה בכף היד. פתחתי את האצבעות שלי לאט לאט וראיתי שם עלה קטן ויבש. מוזר, אמרתי לעצמי, כי בחדר שלי אין עלים כאלה בכלל. יכול להיות שלא חלמתי? אולי באמת הייתי ביער? איך עלה מהיער שהופיע בחלומי הגיע למיטה שלי.
למחרת לא הצלחתי להתרכז בלימודים. הראש שלי היה תקוע בעלה ההוא. בהפסקה רצתי לספרייה וחיפשתי במחשב תמונות של יערות בארץ. לא מצאתי כלום עד שמרים הספרנית נעמדה לידי.
“זה יער האורנים הכחול” היא אמרה, “למה את מתעניינת בו?” היא שאלה, וסידרה את המשקפיים שלה על האף. “זה יער עתיק שהיה פעם בצפון הארץ.. הייתה לידו עיירה קטנה שנעלמה לגמרי אחרי המלחמה. היום נשארו שם רק עצים וסיפורים שאנשים כבר שכחו.”
בדרכי חזרה מבית הספר, הרגשתי דחף חזק לעבור דרך סבתא שלי. היא גרה בבית פרטי ישן. ליד המטבח היה גרם מדרגות שהוביל לעליית גג. מעולם לא ביקרתי בה.. תמיד פחדתי להכנס לשם, אבל הפעם הרגשתי שאני חייבת להכנס לשם , ושאיכשהו הביקור בעליית הגג יפתור לי את תעלומת החלום. התחלתי לחטט בפינות ומצאתי ארגז עץ קטן שהסתתר מתחת לשמיכות ישנות.
בתוך הארגז מצאתי תמונות בשחור לבן של ילדים בבגדים של פעם. היה שם גם יומן כחול קטן עם דפים קצת קרועים. פתחתי אותו בזהירות רבה ובדף הראשון ראיתי עלה מודבק. הלב שלי החסיר פעימה. העלה הזה היה נראה בדיוק כמו העלה שמצאתי אצלי בחדר.
בתחתית הדף היה כתוב כך: ” שישה בינואר 1946. אנחנו יוצאים והשיירה מחכה.. אני מחביאה את התליון של אמא מתחת לעץ האורן הגדול ליד הסלע שנראה כמו לב. אני מקווה שמישהו מהמשפחה שלי ימצא אותו יום אחד כדי שלא ישכחו שאני קיימת. שלכם , אנה.”
הפכתי דף. היתה שם תמונה של ילדה. בתחתית התמונה נכתב: ” אנה , יום הולדת 11″ קפאתי במקום. הילדה בתמונה הייתה נראית בדיוק כמוני. זאת הייתה אנה, סבתא של סבתא שלי שנעלמה לפני המון שנים. פתאום הכל התחבר לי. החלום שלי לא היה סתם חלום, זה היה מסר מהעולם הבא. אנה ביקשה ממני עזרה כדי שהסיפור שלה יתגלה.
ביום שישי שכנעתי את אבא לקחת אותי לטיול בצפון. הוא חשב שאני סתם רוצה לטייל בטבע אבל אני הובלתי אותו היישר אל המקום שבו היה פעם יער האורנים הכחול. כשהגענו הרגשתי תחושה מוזרה, כאילו כבר הייתי כאן בעבר.
“אני רוצה לטייל כאן קצת לבד” אמרתי לאבא. הוא נתן לי ללכת ונשאר לחכות במכונית. צעדתי אל תוך היער והרגשתי שרגליי מובילות אותי מעצמן. פתאום ראיתי אותו מולי. סלע בצורת לב ולצידו עץ אורן ענק.
התיישבתי על האדמה הלחה והתחלתי לחפור עם הידיים שלי בכל הכוח. לא היה אכפת לי מהבוץ שנדבק לציפורניים או מהבגדים שהתלכלכו. פתאום היד שלי נגעה במשהו קשיח. זו הייתה קופסת פח קטנה וחלודה מאוד.
פתחתי אותה. בפנים שכב תליון זהב יפהפה ובתוכו היו שתי תמונות זעירות של אנה ואמא שלה. הן נראו כל כך מאושרות שם. כשחזרנו מהטיול, ביקשתי מאבא שנעבור דרך סבתא. הראיתי לה את מה שמצאתי. סבתא בכתה מהתרגשות וחיבקה אותי חזק. היא אמרה לי שהיא תמיד האמינה שסבתא אנה תשאיר לה סימן כלשהו.
בלילה נרדמתי מהר. ראיתי שוב את אנה בחלום. היא עמדה ליד העץ ולבשה שמלה לבנה ונקייה. היא חייכה אליי חיוך של שלווה ואמרה לי: “תודה נגה”. אחר כך היא נעלמה והשאירה אותי עם הרגשה חמה וטובה.
כנראה, שלפעמים החלומות שלנו הם לא סתם חלומות … הם הדרך של העבר לדבר איתנו כדי שנזכור מאיפה באנו ונדע לאן אנחנו הולכים.
