יום אחד לפני שאכלנו ארוחת צהרים, אמא אמרה: “מירי, אנחנו נוסעים לסבתא חנה, תתיישבו, תאכלו ומיד נצא”.
הגענו לסבתא וסיפרתי לה על הגן שלי, על הגננת, על החברים והחברות ואז נזכרתי בשושנה, שושנה המוזרה, ילדה מהגן שלי, היא ילדה שכמעט לא יודעת לדבר עברית. “סבתא, את יודעת שיש לי ילדה מוזרה בגן” סיפרתי לסבתא “היא בקושי יודעת לדבר עברית, זה ממש מוזר, נראה לי שהיא דוברת הודית” ציינתי.
סבתא שתקה לרגע וענתה: “את יודעת שגם אני הייתי ככה, לפני יותר מ-60 שנה, כשעליתי לארץ ישראל?”.
“מה, סבתא עלית לארץ ישראל?” מיד שאלתי.
“כן, מירי, חמודה שלי”.
“וואו, סבתא את יכולה לספר לי על זה?”
“בטח, בטח” הנהנה סבתא.
“הסיפור מתחיל לפני יותר 60 שנה, כשרק אני ונדב נולדנו, אני הייתי בת 5 ונדב היה בן חודש. גרנו באמריקה, היה לנו בית גדול באחוזה, היה לנו כל מה שהיינו צריכים ולא היה חסר לנו דבר אבל אף פעם לא ראיתי את ההורים שלי שמחים, כאילו משהו חסר להם ולא ידעתי מה חסר להם. יום אחד נמאס לי, ‘די, אני לא יכולה’ אמרתי לעצמי, ‘זה קשה שאבא ואמא לא שמחים’. הלכתי לשאול אותם והם אמרו, אנחנו רוצים לעלות לארץ ישראל, לחזור לבית של היהודים.
“ישראל, איפה זה? ולמה זה הבית של היהודים?” שאלתי
“חנה שלנו, אנחנו נספר לך הכל ,אבל כבר מאוחר, נלך לישון, לילה טוב מתוקה”.
למחרת פניתי לאמא “אמא תוכלי לספר לי עכשיו?”
“כן, חמודה שלי” ענתה אמא והחלה לספר, “הקב”ה נתן לאברהם אבינו ולזרעו את ארץ ישראל, שיהיה הבית שלו, היהודים הם הילדים של אברהם אבינו”.
“רגע סבתא, לא למדת על אברהם אבינו כבר בגן?” שאלתי בפליאה.
“מירי חמודה, המשפחה שלי בגלות לא שמרו מצוות, מידי פעם חגגו את החגים, אבל לא גדלתי על סיפורי התורה. כשעלינו לארץ, התקרבנו יותר ליהדות, ושמרנו לאט לאט על ההלכה. אז על אברהם אבינו התחלתי לשמוע כאן”.
“מגניב, לא ידעתי, טוב תמשיכי סבתא”.
“אימי סיפרה לי על היהודים שהקימו מדינה, אחרי זמן רב שהם היו בגלות ולא היו בארץ ישראל. ההורים שלי רצו לעלות לארץ ישראל כדי להיות עם האחים שלהם. אמא גם סיפרה שהייתה לנו משפחה בארץ ישראל, דודה אסתר למשל כבר שם.”
סבתא במשיכה את הסיפור: “זה לא היה פשוט, רק כעבור שנה אבי הצליח לקנות כרטיסי טיסה לארץ. יום אחד הוא הגיע ואמר ‘בעוד שבוע נטוס לישראל, צריך לארוז רק את מה שחייבים ולהיפרד מהקרובים והחברים’. כעבור שבוע, עלינו למטוס, אימי אמרה לאבי שהיא מתרגשת, שהנה, סוף סוף החלום שלהם מתגשם. ברגע הזה הבנתי מה היה חסר להם כל הזמן… כשנחתנו בנמל תעופה לוד בארץ ישראל כולנו היינו מרוגשים, מיד הגיעו אנשים יהודים וברכו אותנו לשלום. ‘מאיפה אתם?’ שאלו בהתרגשות. רק ההורים שלי הבינו אותם וענו שבאנו מאמריקה. אנשים הסיעו אותנו לביתנו החדש שהיה קטן, עם שני חדרים, מרפסת ומטבח קטן. הופתעתי שזה הבית שלנו.”
סבתא סיפרה לי גם על בית הספר שלה. “למחרת אימי לקחה אותי לביה”ס, נכנסתי לכיתה ולא הבנתי כלום ממה שהמורה והבנות בכיתה דיברו, ממש סבלתי. לאחר חודש, הגיעה ילדה חדשה לכיתה, שעברה לתל אביב מחיפה והייתה ישראלית. היא ידעה עברית והכי חשוב- הייתה אדיבה, ראתה את הקושי שלי ועזרה לי ללמוד לקרא ולכתוב בעברית וכך נהיינו חברות טובות, בלעדיה אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת. גם את נכדתי ” פנתה אליי סבתא “יכולה לעזור לשושנה, ללמד אותה ולהיות חברה שלה. לבחור לעזור זאת מצווה גדולה” סיימה סבתא.
