עולה חדש

סיפורנו מתחיל בצרפת, בבוקר קצת קריר, בעיר הבירה של צרפת, פריז:

“אני עדיין לא מבין למה אנחנו צריכים לעבור לישראל” רטן שמואל בן ה-9 בצרפתית.

“כבר הסברתי לך שמואל, מקומנו לא בפריז, אין כאן הרבה יהודים, ואנחנו לא יכולים לעשות כאן כל מיני חגים יהודיים בחופשיות, אתה תראה שבארץ הקודש, בארץ ישראל יהיה הרבה יותר טוב, וגם אל תדאג, אתה תוכל להתקשר לחברים שלך פה לפעמים, וגם אולי אנחנו נבקר קצת לפעמים!” היא השיבה לו בצרפתית כמובן. שמואל, אחיו בן ה-14, אחותם הקטנה בת ה-6 ואחותם ההכי קטנה, בת השנה, לא ידעו עברית, כי.. טוב, הם נולדו בצרפת. “אבל אמא…” אמר שמואל, ועיניו נמלאו דמעות. “את יודעת שיש סיכוי לא קטן שלא יהיו שם חברים, ואולי גם יצחקו עלי, על המבטא שיש לי…” דמעות זלגו במורד לחייו של שמואל. “וגם אני לא אוכל לדבר איתם, כי אני לא יודע עברית! ועד שאלמד לדבר עברית… ואני רוצה להיות עם רפאל!…” רפאל היה החבר הכי טוב של שמואל. המשפחה של שמואל, משפחת בן-יצחקי, ומשפחת רגמן, משפחתו של רפאל, היו בין כמה משפחות בודדות יהודיות שגרו בפריז. את האוכל הכשר שאכלו, הם היו קונים מבית חב”ד בעיר. וכעת, אחרי 15 שנים בפריז, משפחת בן-יצחקי החליטה לעבור לארץ הקודש. “קדימה! כולם מוכנים ליציאה???” שאל אביו של שמואל.

כשהגיעו לנמל התעופה, קיבלו את פניהם המשפחות היהודיות שגרו בפריז. “מה קורה…?” שאל רפאל את שמואל בצרפתית. כול המשפחות היהודיות לא ידעו עברית, חוץ מכמה הורים בודדים. “אתה יודע…” ענה שמואל במבט עצוב. אחרי כמעט שעתיים וחצי של המתנה בה כולם החליפו חוויות וההורים של משפחת בן-יצחקי סידרו קצת דברים לגבי הטיסה והמזוודות, זה קרה. איש אחד עם תג עליו כתוב “עובד” בצרפתית, ניגש אליהם ואמר “משפחת בן-יצחקי, בואו אחרי בבקשה לעלות על המטוס!” “ביי…” אמר שמואל בקול חנוק מדמעות לרפאל. “אל תדאג, אנחנו עוד נדבר בעזרת ה’!” הם נתנו חיבוק אחרון ונפרדו. שניה לפני ששמואל נכנס למטוס, צעק רפאל “בהצלחה, ביי!!!” שמואל נופף בידו, צעק “ביי, תודה!!!” ונכנס למטוס. כשנחתו בישראל, ירדו בני משפחת בן-יצחקי מהמטוס, לקחו את המזוודות והתיקים, יצאו מנמל התעופה, והלכו לתחנת האוטובוס. הם נסעו לירושלים, שם היה ביתם החדש. כעבור חצי שנה, שבה התחילו ללמוד עברית, הגיע הזמן של הילדים ללכת למסגרות חינוכיות, למרות שלא ידעו כזה טוב עברית. זה היה ביום הראשון של שמואל בבית הספר החדש. שמואל נכנס בשער בית הספר חושש, והלך לעבר כיתתו לאט. כשהגיע לדלת הכיתה הוא נשם כמה נשימות עמוקות, ניסה להירגע קצת. ודפק בדלת הכיתה. פתחה את הדלת המורה דינה, מורתו החדשה של שמואל, ואמרה איזה יופי!! בוא, כנס!” שמואל נכנס לכיתה, וכל  הילדים הסתכלו עליו במבט מופתע, והמורה דינה אמרה “חבר’ה, תכירו את שמואל, תלמיד חדש בכיתתנו, הוא עולה חדש מצרפת, אז אני מקווה שתתנהגו אליו יפה, כן?, ושמואל, אתה יכול ללכת לשבת ליד דוד.” היא הצביע על תלמיד שישב בקצה הכיתה ולידו עמד כיסא ריק. הילד היה נראה שמח ששמואל עומד לשבת לידו. שמואל ניגש לשבת ליד דוד. “שלום, אני דוד” אמר דוד בשקט לשמואל. “היי” ענה שמואל. “רוצה לצייר איתי בהפסקה ציור?” שאל דוד את שמואל “בסדר” ענה דוד וכבר הרגיש יותר טוב.