אמא אבא תצילו אותי, אני לא רוצה להיכנס לזה,
זה התחיל בשנה שעברה שהייתי בכיתה ה’, לקראת החורף חליתי במחלה נוראית – בדלקת ריאות, נתפס לי הכתף ולא הצלחתי לישון. “אמא אמא כואב לי, די אני לא יכולה יותר” קראתי, ואמא ענתה “חמודה שלי אני מצטערת, כנראה סתם נתפס לך הכתף”, אבל לא הרפתי “אמא זה באמת כואב, לא סתם”, ובסוף זה תמיד נגמר, “חמודה מאוחר לכי לישון”, ובתוכי אמרתי, “אוף אמא לא מבינה, זה באמת כואב”.
קוקוריקו, התרנגול קירקר בבוקר.
קראתי לאמא, “אמא לא ישנתי כל הלילה”, אמא קראה לאבא לבוא אליה לחדר, ושאלתי “אמא ואבא על מה אתם מדברים”, והם ענו לי, “חמודה לכי לספה בבקשה” ,וידעתי שזה כדי שלא אקשיב, אך הצלחתי קצת להקשיב,
אמא אמרה, “תקשיב, תיקח אותה לרופא פה קרוב, רק בשביל ההרגשה” ואבא ענה, “טוב בסדר”.
אבא לקח אותי לרופא, הרופא הקשיב ללב שלי, בום בום בום, ואז לריאות שלי ואמר לנו, “עופו לבית חולים”. אבא ואני חזרנו הביתה, הכנו בגדים ואוכל ונסענו במהירות, נכנסנו לשם ותוך דקות ספורות נכנסנו לאשפוז, התחילו לבדוק אותי בכל מיני מכשירים מיוחדים, והיה רופא קשוח שאמר, “תיכנסי
2 / 3
מיד לצילום”, אמרתי בפחד, “אבל אני לא רוצה, זה מפחיד אותי”, והוא ענה, “יאללה תיכנסי מהר, אין לי את כל היום בשבילך, יש פה עוד מטופלים”.
נכנסתי לחדר הצילום והאור היה מסנוור, הלב שלי דפק בחוזקה מרוב פחד, ניסיתי להיות אמיצה וגיבורה, אבל הדמעות זלגו מעצמן. הטכנאית חייכה אליי בעידוד, “עוד רגע זה נגמר” היא אמרה, ואני נשמתי עמוק ועמדתי במקום, למרות שכל הגוף שלי רעד. לאחר מספר שעות הגיעו התוצאות, מתברר שיש לי דלקת ריאות מלאה בנוזלים, היה קשה לי לנשום, לכן נתנו לי חמצן, והחזירו אותי לחדר שלי במחלקה, כדי לנוח קצת.
בבוקר ניכנסה מישהי ששמה אופירה, היא התחילה לשאול אותי כל מיני שאלות, כמו איפה אני גרה, מה קרה לי, ואיך זה קרה לי שיתפתי אותה בכל הסיפור שעבר עלי, והיא הציעה לי להצטרף אליה לבית הספר שבבית החולים. הלכתי איתה, ושם קיבלתי קנבס לעשות עליו יצירה, צבעי אקריליק ומכחולים. התחלתי לצייר שקיעה, נדנדה עם ילדה עליה, התוצאה יצאה מושלמת. לאחר שעה התקשרו לאבא שלי והודיעו לו שאני צריכה לעבור צילום נוסף, עשיתי את הצילום, והתברר שהמצב שלי החמיר, אחר כך הייתי צריכה לקבל תרופה דרך הווריד, וזו הייתה חוויה של אי נוחות וכאב. כך בכל יום במהלך האשפוז הלכתי לאופירה או שהיא ביקרה אותי כשלא יכלתי להגיע. יום אחד בניתי ספסל קטן וצבעתי אותו בצבע ורוד פסטל, ובשעה שאופירה עזבה, אני
3 / 3
שיחקתי קלפים עם בת השירות נועה, בערב הייתי צופה בסרטים לבד או עם אבא. ביום אחר שניגמר הבית ספר עליתי לחדר שלי ואז הודיעו לי שאני צריכה לעשות ניתוח, למרות שהרגשתי טוב, ביקשו שאגיע למחרת לחדר הניתוח, הרופא עדכן אותי בפרטים ועזב את החדר לקראת השעה 14:00, בלילה עד הניתוח בשעות הבוקר הייתי בצום מלא, ניגשתי לפני הניתוח אל אופירה וסיפרתי לה על החששות שלי. בזמן שהגעתי לניתוח לא הסכמתי להיכנס והרופאים לקחו אותי בכוח והרדימו אותי, כעבור 20 דק’ התעוררתי כשהמשפחה הייתה סביבי ושאלתי “איפה אני?”, לאחר שהבנתי ונזכרתי במה שעברתי, שכבתי במיטה שבוע שבועיים ואז עברתי לכיסא גלגלים ולא הצלחתי ללכת לבד, ביקשתי לבקר את אופירה ונועה והרופאים אפשרו זאת כעבור יומיים הצלחתי להתחיל ללכת, עשיתי עוד בדיקות וטיפולים עד שהחלמתי מהדלקת, הודתי לרופאים על כל מה שעשו בשבילי ובסוף השתחררתי וחזרתי הביתה, לאחר חודש בביקורת הריאות ב”ה היו תקינות.
