בעלת החלומות / נעמה ניר
היי, אני תמר, והדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם זה לשכב על המיטה ולקרוא ספרים.
אפילו עכשיו, אני שוכבת לי על המיטה עם ספר, ונהנית ממנו.
רגע, אני רוצה לספר לכם גם קצת על המשפחה שלי.
לאמא שלי קוראים חיה, היא עובדת בטיפת חלב, וגורמת לכל התינוקות לבכות…
לאבא שלי קוראים משה, הוא מוכר מכוניות של טסלה, והוא אבא פשוט מגניב ומחשמל…
יש לי אחות גדולה ואחות קטנה, ואני הסנדוויץ’ הכי טעים בשכונה!
והכלב שלי, פיץ’, הוא הדבר הכי חמוד בעולם.
אז כמו שאמרתי, אני על המיטה, קוראת את הספר כראמל, ופתאום! התמונות בספר התחילו לזוז ולדבר, כראמל החתול יצא מתוך הספר, דיבר אלי, וביקש שאעזור לו למצוא את האוצר. אמרתי לו שאין לי מושג איפה האוצר, והוא כעס ואיים עלי.
קפצתי מהמיטה, צרחתי, פקחתי את העיניים, וראיתי חושך סביבי.
“אההה, זה היה רק חלום, אפשר להירגע”, אמרתי לעצמי.
אמא ניגשה אלי ושאלה: “הכול בסדר, מתוקה?”
עניתי: “כן, אמא. זה רק היה חלום רע, עכשיו הכול בסדר”. נרדמתי שנית.
אמא שלי הסתובבה לצאת מהחדר, ואז שמתי לב שיש לה זנב של זאב, המבצבץ מאחוריה.
התחלתי לדאוג, אז עקבתי אחריה, היא המשיכה ללכת ויצאה מהבית, כאשר אני עוקבת אחריה.
אמא שלי נכנסה ליער, הסמוך לביתנו, טיפסה על ההר הגבוה ביותר, התיישבה מתחת לירח מלא וגדול, ואז ראיתי את הפנים והגוף שלה – היא נראתה לגמרי כמו זאב, היו לה עיניים גדולות ושיניים צהובות, הגוף שלה היה מכוסה פרווה אפורה, ומהאצבעות שלה יצאו ציפורניים ארוכות ומגעילות.
היא החלה לצעוק אהוווו, אהוווו,
קפצתי שוב מהמיטה, וראיתי את הכלב המתוק שלי פיץ’, מיילל בקול מתוק: אהווו, אהוו…
“פיץ’! מתוק שלי, אתה בסדר?”
ליטפתי אותו והוא ליקק אותי בפנים, זה היה קצת מגעיל אבל חמוד.
יצאתי מהמיטה, הלכתי למטבח לשתות כוס מים.
ואז, שמעתי רעשים מהסלון.
הצצתי בזהירות לעבר הסלון, וראיתי שם גנב מסתורי ומפחיד.
הוא היה עסוק בגניבה של הכספת שלנו, שאבא החביא מאחורי התמונה המשפחתית.
צרחתי: “אמא, אבא, יש גנב בבית!”
אבל אף אחד לא היה בבית בשביל לעזור לי.
הגנב צחק, התקרב אלי, ואמר: “לכי לישון, ילדה!”.
עניתי לו: “זה בכלל לא זמן לישון, זה זמן לקום!”.
ופתאום, קמתי מהשינה בבהלה.
התנשפתי, הסתכלתי מהחלון, וראיתי שזה כבר בוקר.
יצאתי מהמיטה, התארגנתי, ראיתי שהספר כראמל מונח לידי, והוא נראה רגיל לגמרי.
בסלון לא היה גנב.
אמא שלי הייתה בסלון, היא הכינה קפה, והיא לא נראתה בכלל כמו זאב.
נרגעתי, ושמחתי שהכול שוב רגוע וכרגיל.
שמתי את התיק על הגב, ויצאתי לבית הספר.
כל הדרך לבית הספר חשבתי על החלומות המוזרים שהיו לי, על כראמל שכעס עלי, על אמא שלי שהפכה לזאב, והגנב המפחיד שדיבר אלי.
כשהגעתי לבית ספר, אמרתי לעצמי, זהו, זה היה רק חלום, הכול נגמר ואפשר להפסיק לפחד מדברים, אולי חוץ מהעונשים של המורה…
התיישבתי ליד החברה שלי, רחל.
המורה שאלה אותנו – על מה חלמנו הלילה.
התביישתי לספר לה על כל החלומות המפחידים שהיו לי, אז אמרתי שאני לא זוכרת כלום.
המורה ענתה: “הכול בסדר, תמר. לפעמים אנחנו לא זוכרים את החלומות”.
ואז, היא הסתובבה לעבר הלוח, וכתבה עליו “תמר, אני יודעת על מה חלמת אתמול בלילה…”, ופתאום שמתי לב שמבצבץ מאחוריה… זנב של זאב!
