בזכות נרות שבת
מילה דמארי כיתה ג’
בתחילת שנת הלימודים הגיעה ילדה חדשה לבית הספר. קראו לה שרון. ביום הראשון שלה בבית הספר אף ילדה או ילד לא ניגשו אליה. שרון חשבה שילדי הכיתה החדשה ירצו להכיר אותה ולשחק איתה, אבל זה לא קרה. היא הרגישה קצת לבד ועצובה.
בהפסקה השנייה שרון יצאה לחצר עם דף ועט. היא רצתה לכתוב מכתב לילדה אחת שראתה, שהיו לה הרבה חברות. שרון כתבה מכתב יפה ומנומס, ובו ביקשה להיות חברה שלה. כשסיימה לכתוב, היא שמה את המכתב על השולחן של הילדה וחזרה לשבת בשקט.
הימים עברו, והגיע יום שישי. בבית של שרון התכוננו לשבת. שרון, אמא שלה ואחותה הדליקו נרות שבת וברכו:
“ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נרות שבת”.
כל אחת מהן ביקשה בלב בקשה קטנה. שרון ביקשה בכוונה גדולה שיהיו לה חברים בבית הספר, אפילו רק חבר אחד שישחק איתה.
לאחר ההדלקה פתחה שרון את דלת הבית ואמרה בחיוך:
“שבת שלום!”, לאבא ולאח שלה שחזרו מבית הכנסת.
אחר כך כל המשפחה ישבה סביב שולחן השבת. אבא של שרון קידש על היין ואמר:
“פרשת השבוע היא ‘כי תצא’, והיא מלמדת אותנו על מצוות ועל התנהגות טובה בין אדם לחברו, כמו השבת אבידה ורגישות לאנשים שזקוקים לעזרה”.
אבא שאל את הילדים איך עבר עליהם היום הראשון בבית הספר. כולם אמרו שהיה להם כיף. גם שרון אמרה: “היה לי מאוד כיף”, אבל בלב שלה היא הרגישה שלא הכול קרה כמו שרצתה.
אחרי הארוחה כולם פינו את השולחן ועלו לישון. אמא עברה בין המיטות ואמרה לכל אחד:
“לילה טוב”. כשהגיעה למיטה של שרון היא שאלה:
“הכול בסדר?”
שרון ענתה: “כן”.
אבל כשהלכה לישון היא בכתה בשקט. היא פחדה שלא יהיה לה כיף בבית הספר.
בבוקר שרון אמרה לעצמה:
“הלוואי שיהיו לי חברים”.
כשהגיעה לבית הספר היא דמיינה חברה דמיונית בשם סטאר. סטאר אמרה לה:
“היי שרון, אני כאן בשבילך. אני אדאג שלא תהיי לבד ואעזור לך בשיעורים, במבחנים ובכל מה שתרצי”.
פתאום נגשה אליה הילדה המקובלת בכיתה, ואמרה לה: “שמחתי לקבל את המכתב שלך. רוצה שנהיה חברות?”
שרון שמחה מאוד והחיוך לא ירד לה מהפנים. לאט־לאט היא התחילה לדבר עם ילדים מהכיתה, ומאז שרון מוקפת בהמון חברים שנהנים להיות קרובים אליה.
