זה התחיל בשנה שעברה, שאמא שלי החליפה עבודה והיינו צריכים לעבור עיר ואני הייתי צריכה לעבור גם בית ספר.
בהתחלה הייתי עצובה לעזוב חברות ומקום מוכר, אבל אז הבנתי שיהיה לי ממש כייף בעיר החדשה ואכיר חברות חדשות ומתי שארצה אוכל לחזור לבקר.
רק שמחשבות הן לא תמיד המציאות אתם, שואלים למה?
אז ככה, ביום של המעבר ראיתי את הדירה וממש התרגשתי ויום למחרת היה היום הראשון שלי בבית הספר החדש.
הגעתי לכיתה נרגשת מאוד, המורה הציגה אותי לילדי הכיתה ישבתי ליד ילדה שהיה מקום פנוי לידה והמשכנו בשיעור עד הגיעה ההפסקה ואיתה התחילו הצרות, אילו צרות אתם שואלים?
אוקיי אני אסביר, הכל התחיל בסתם שאלות כמו מאיפה את? בת כמה את? ולמה היית צריכה לעבור? ועוד…
עניתי על הכל בסופר ביטחון עד שילדה שנראתה מאוד מקובלת בשם רוני התחילה לצחוק עלי עם “השפוטות שלה” מאיה ואור, רוני אמרה מה זה התיק הזה? וצחקה ואור אמרה: כן, אין לה סטייל.
וברגע שחשבתי שזה נגמר מאיה אמרה: אף אחד לא יהיה חבר שלך, ואנחנו נדאג לזה. וברגע הזה הבטחון נפל והלב הרגיש כאילו לא מפסיקים לזרוק עליו אבנים במשקל טון.
הייתי כל כך כועסת ופגועה שלא הצלחתי לעשות כלום.
מיד שיצאנו מבית הספר התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה תוך כדי בכי מה היה בכיתה והיא אמרה לי לספר למורה התורנית אבל זה לא ממש עניין אותה, היא בקושי התייחסה אלי כמו כל הכיתה.
חזרתי הביתה כשעדיין לא הבנתי כל כך מה קורה. הייתי מבולבלת וכאב לי כל הגוף בעיקר הלב.
התפללתי שזה רק חלום אבל לא הצלחתי להתעורר ממנו. דיברתי עם אמא שלי והיא אמרה שכדאי לי לנסות לבוא לבית הספר, אולי בסוף יהיו לי המון חברות וכמו שהיא תמיד אומרת “העולם הוא מראה” אבל את האמת, פחות עניין אותי חברות עניין אותי למה זה מגיע לי? מה עשיתי בכלל?! לא אמרתי להן משהו מעליב!
התקשרתי לחברה שלי מבית הספר הקודם וסיפרתי לה כל מה שקרה והיא הזכירה לי שגם היא הצטרפה לכיתה בתור ילדה חדשה בכיתה ג’ וגם היא עברה חרם.
ביקשתי שתייעץ לי מה לעשות כדי להתגבר על החרם ולהפסיק אותו ,היא נתנה לי המון עצות ודיברנו במשך שעות עד שהרגשתי שאני מוכנה להגיע לכיתה בלי לחשוש.
ואכן סוף טוב הכל טוב
