קוראים לי מאיה ואני בכיתה ב’
הסיפור שלי קרה בשיעור ספורט בבית הספר.
אני וחברותי נכנסנו לכיתה מההפסקה והמורה לספורט נכנסה אחרינו
המורה לספורט הודיעה שבאותו יום נצא לחצר ונשחק במשחקי כדור.
שמחתי מאוד, כי אני אוהבת לשחק עם חברות, אבל גם הרגשתי פחד קטן
לפעמים אני לא מצליחה במשחקים ואני חוששת שהחברות יצחקו עליי.
כשהגענו לחצר, ראיתי את כל החברות שלי רצות, צוחקות וזורקות כדור גדול וצהוב
הרגשתי שמחה, אבל גם פחד.
נעמדתי בצד, הסתכלתי וחשבתי לעצמי:
“מה אם לא אצליח? מה אם יצחקו עליי? אולי עדיף לא לשחק”?
פתאום חברה טובה ניגשה אליי בחיוך גדול ושאלה:” מאיה? את רוצה לשחק איתנו?”
עניתי בלחש: “אני לא יודעת אם אני אצליח”, הרגשתי את הלב שלי דופק.
חברה שלי דנה חיבקה אותי ואמרה:
“זה רק משחק. את יכולה לנסות. אני אשחק איתך”.
נשמתי עמוק והרגשתי קצת אומץ קטן.
נכנסתי למגרש לאט, המורה שרקה, והמשחק התחיל.
הכדור עבר מיד ליד, כולם רצו וצחקו.
רצתי, נעצרתי, קפצתי ונפלתי,
פתאום הכדור הגיע אליי. נבהלתי מאוד וזרקתי אותו חלש מדי והוא נפל על הרצפה.
כמה ילדים צחקו והרגשתי עצב גדול,
חשבתי לברוח הצידה, אבל המורה התקרבה אליי ואמרה ברוגע:
.“מאיה, כל אחד טועה לפעמים, אל תוותרי”.
נשמתי עמוק וחשבתי “אני יכולה לנסות שוב”. אני לא חייבת להיות מושלמת”.
המשחק המשיך. הפעם עמדתי ישר, הסתכלתי קדימה והייתי מרוכזת וכשהכדור הגיע אליי שוב, החזקתי אותו חזק וזרקתי בכל הכוח הכדור הגיע בדיוק ליד של דנה ונשאר במשחק.
חייכתי וחזרתי למרכז המגרש, החברות צעקו בשמחה: “כל הכבוד, מאיה”.
דנה קפצה ואמרה: “ראית? ידעתי שאת יכולה”.
הרגשתי גאווה, שמחה והתרגשות. הלב שלי התמלא אומץ והמשכתי לרוץ, להקפיץ, לזרוק ולצחוק עד סוף ההפסקה.
חלק מהילדים עוד ניסו ללמד אותי תנועות חדשות ואני הקשבתי להם וכשהגענו חזרה לכיתה, הרגשתי עייפות ושמחה גדולה.
חשבתי על מה שקרה והבנתי משהו חשוב, לא צריך לוותר כשקשה, גם אם טועים, אפשר לנסות שוב ולהצליח.
בערב, כשהגעתי הביתה, סיפרתי לאמא על הכל.
.“אמא” אמרתי, “בהתחלה פחדתי ולא רציתי לשחק. אבל ניסיתי שוב והצלחתי”
אמא חיבקה אותי ואמרה: “גאה בך, מאיה. ראית שלפעמים אומץ קטן עושה הבדל גדול
חייכתי ושמחתי בלב.”
