בקיץ האחרון עדי דקל בת 8 עברה עם המשפחה שלה
מרחובות לקיבוץ יקום.
עדי התחילה לילמוד בבית הספר של הקיבוץ
והכירה מהר מאוד המון חברות.
היא שיחקה איתן בהפסקות וניפגשה איתן אחר הצהריים.
המורה של עדי ראתה שהיא מיסתדרת מאוד עם החברות
אבל היא ראתה שקשה לה בלימודים.
היא החליטה להיתקשר לאמא של עדי וליקבוע איתה שיחה.
בשיחה המורה של עדי סיפרה לאמא שלה
שעדי מאוד אהובה אבל קשה לה בלימודים.
היא אמרה שהיא ראתה שעדי מרגישה
שהיא לא מיתקדמת והיא לא טובה.
אמא של עדי שאלה את המורה איזה עזרה אפשר לקבל בבית הספר.
המורה של עדי אמרה שהיא תדבר עם היועצת
כדי לישמוע איך אפשר לעזור.
אמא של עדי דאגה כי היא ידעה שטוב לעדי בבית הספר עם החברות
ופחדה שהיא תצטרך לעזוב את בית הספר.
המורה של עדי התקשרה אחרי כמה ימים
לאמא של עדי והמורה אמרה לה שהיועצת לא מוצאת עזרה לעדי.
אמא של עדי פחדה שהיא לא תוכל להישאר בלי עזרה.
אמא של עדי התחילה להתייאש וחשבה לחפש
בית ספר אחר.
עדי מאוד לא רצתה לעזוב את החברות.
כעבור שבוע היתקשרה היועצת לאמא של עדי וסיפרה
שהיום הגיעה בת שרות חדשה ונוכל בעזרת השם
להקדיש לעדי כמה שעות פרטני.
אמא של עדי סיפרה לעדי בשימחה גדולה
על העזרה שהיא תקבל בעזרת השם.
עדי אמרה לאמא “את רואה , אין יאוש בעולם כלל”.
אמא של עדי הבינה שעדי לא מוותרת ולא מתhיאשת מכלום.
וכך עדי לא עזבה את החברות שלה.
וכך המשיכו החברות של עדי ועדי ביחד גם לחטיבה והלאה.
