שמי נויה, אני בת 10 ואני גרה בפרדס חנה מאז שנולדתי.
יום שישי חורפי אחד ירדו טיפות גשם, אבל בכל זאת יצאנו לשחק בחצר בית הספר. שיחקנו בכדור. באמצע המשחק הכדור עף רחוק. רצתי לחפש אותו ומצאתי אותו בין השיחים.
אבל הכדור לא היה הדבר היחיד שמצאתי. בין השיחים היה גור כלבים קטן ומפוחד.
רצתי מהר לכיתה, מתנשפת, ואמרתי:
״המורה! את חייבת לראות! מצאתי גור כלבים! בואי מהר!״
לקחנו את הגור לכיתה. שיחקנו איתו, הבאנו לו אוכל, ובסוף היום שאלתי את המורה:
״מה נעשה עם הגור? אי אפשר להשאיר אותו פה!״
״אני מצטערת, אין לי מה לעשות״, אמרה המורה.
לא ויתרתי ואמרתי: ״אולי יקרה לו משהו״.
התקשרתי לאמא שלי ואמרתי בקול מתחנן:
״בבקשה, מצאתי גור כלבים. אנחנו חייבים לקחת אותו. אם לא – הוא ימות, הוא יקפא מקור״.
אמא שלי ענתה:
״טוב, בסדר. אבל מחר מוצאים לו בית״.
כל כך שמחתי! הגעתי הביתה וכל המשפחה שלי אהבה אותו, ולכן החלטנו להשאיר אותו אצלנו. די מהר הוא הסתגל והפך להיות ממש חלק מהמשפחה שלי. קראנו לו בשם צ’ארלי.
כעבור שלוש שנים צ’ארלי כבר היה גדול. יום אחד חזרתי מבית הספר עם אמא שלי, וכשנכנסנו הביתה – תנחשו מי נעלם?
צ’ארלי!!!!!!!!!
צ’ארלי נאבד. חיפשנו בכל היישוב שלנו ולא מצאנו אותו. כעבור יומיים של חיפושים, כשהיינו מאוד מודאגים ועצובים, פתאום קיבלנו שיחת טלפון מפתיעה.
השיחה הייתה מכלבייה מקומית. האיש שהתקשר שאל:
״סליחה, אולי במקרה אבד לכם כלב בשם צ’ארלי?״
״כן!!!״ זעקתי בשמחה.
האיש אמר:
״הכלב הזה נעלם מהכלבייה שלנו לפני שלוש שנים. איך הוא הגיע אליכם?״
סיפרתי לו איך מצאתי אותו בבית הספר, מתחת לשיח, בהפסקת 10.
נסענו לכלבייה לקחת את צ’ארלי חזרה הביתה, ומאז ועד היום אנחנו ממשיכים לבלות יחד בכיף גדול, וכמובן שומרים עליו מאוד מאוד כדי שלא ילך שוב לאיבוד.
-סוף-
