סיפור החרם
של עמית קניג
בגיל שלוש, אובחן עמית על הרצף האוטיסטי, והרופאים חששו שיתמודד עם בעיות קשות לאורך חייו.
כשגדל, הילדים בבית הספר נהגו להרביץ לו, והוא חווה בדידות חברתית עמוקה מאוד.
המסדרונות היו עבורו שדה קרב. עמית היה הילד השונה, זה שלא תמיד הבין את הקודים החברתיים, והילדים האחרים זיהו את החולשה הזו באכזריות. הם לא הסתפקו רק בהתעלמות; הם הציקו לו, בודדו אותו, ובמקרים רבים גם הרימו עליו ידיים. פעולות יומיומיות פשוטות היו עבורו מאבק. החיים שלו היו “עולם של צער וכאב.” הקושי שלו, גרם לו לתסכול גדול. לא היה לו מישהו שהוא היה יכול לסמוך עליו. אפילו המורים, לא רק שהם לא עזרו לו, אלא גם לעגו בפומבי בגלל בעיותיו הקשות.
בכל בוקר, כשחבש את ילקוטו, הוא לא הלך לבית ספר כדי ללמוד, הוא הלך כדי לשרוד. הבוקר, לא היה פתיחה של יום למידה, אלא כניסה לזירה מאיימת. כל יום כשהלך לבית הספר, התמלא פחד גדול ממה שחיכה לו שם. החרדה מהמפגש החברתי ליוותה אותו עוד לפני שהגיע לשערי בית הספר, בידיעה שהוא שונה ושזה הופך אותו למטרה.
הוא התמודד עם חוסר קבלה קיצוני, ובגלל זה גם לא הצליח בלימודים.
הבית שלו היה המקום היחיד שבו הרגיש מוגן. הוא הרגיש, שההורים שלו תומכים בו, ומחזקים אותו.
כשהוא היה בן תשע, נתקל במקרה בעולם הג’אגלינג.
פתאום, הבעיה שהרופאים דיברו עליה, הפכה לאתגר.
בבדידות של חדרו, הרחק מהילדים המציקים, ומהמורים הלועגים, עמית הרים מקל והתחיל לסובב.
הוא לא למד מאף אחד, הוא פשוט עבד. שעות על גבי שעות, ימים ולילות. בכל פעם שהמקל נפל, הוא הרים אותו. המקל לא שפט אותו, המקל לא צחק עליו. דרך התנועה המהירה, עמית מצא את הקול שלו. הוא המציא תנועות שאף אחד לא עשה לפניו, והפך את החיסרון שלו, למהירות יוצאת דופן שאין שנייה לה בעולם.
הרופאים אמרו שעמית יסבול מבעיות קשות, והמקל אכן נפל. שוב ושוב ושוב. בכל פעם שהמקל פגע ברצפה, זה היה יכול להיות הרגע שבו הוא מוותר ומאמין למה שאמרו עליו המורים. אך עבור עמית, הנפילה של המקל הייתה שונה מהנפילה חברתית, המקל לא לעג לו. הוא פשוט חיכה שירים אותו. עמית בחר להרים אותו בכל פעם מחדש.
בגלל החרם החברתי, עמית לא הלך להתאמן עם ילדים אחרים. הוא התאמן לבדו בחדרו או בחצר. הבדידות הזו, שהייתה אמורה להיות חולשה, הפכה ליתרון הכי גדול שלו. מכיוון שלא היה מי שיראה לו “איך נכון לעשות”, הוא התחיל להמציא תנועות משלו. הוא פיתח טכניקות של סיבוב מקלות שהיו ייחודיות רק לו. הוא גילה שדווקא בגלל האוטיזם, יש לו יכולת ריכוז יוצאת דופן, ויכולת לחזור על אותה תנועה אלפי פעמים מבלי להתעייף. הג’אגלינג הפך עבורו למדיטציה. כשהמקל הסתובב במהירות סביב גופו, הרעש של הילדים המציקים והמילים הפוגעניות של המורים נעלמו. בתוך מעגל התנועה של המקל, עמית היה בטוח. הוא כבר לא היה הילד האוטיסט שסובל מחרם, הוא היה האמן ששולט בחומר.
הילד המוחרם מהכיתה הפך לבוגר של בית הספר היוקרתי לקרקס בצרפת. הוא עמד על הבמות הגדולות בעולם, מהודו ועד קנדה, כשהוא מסובב מקלות אורות בתוך חשיכה מוחלטת.
היום, עמית חוזר לאותם בתי ספר שבהם סבל. הוא לא מגיע כקורבן, אלא כגיבור. הוא עומד מול הילדים ומול המורים, ומראה להם שמי שסומן כ”מוגבל” הוא למעשה בלתי מוגבל. הוא משתמש בלהטוטים כדי לספר את הסיפור שלו, ומזכיר לכל ילד שחווה חרם, “השונות שלכם היא לא הבעיה היא הכוח המיוחד שלכם.” מזה אנחנו לומדים, שגם עם החברה שמה עלינו תווית של מוגבל, אנחנו בלתי מוגבלים.
