קר בחוץ, חם בלב
מאת: שירה תורג’מן
כיתה- ה’2
מורה- עופרה משולם
ביה”ס- ניצני קטיף
היי, אני אמילי, אני בת שתיים עשרה ואתם בטח רוצים לדעת למה אני עומדת ליד מצבה קטנה בגשם ומחזיקה שרשרת כסופה. בשביל זה אתם צריכים להכיר את בלה… לפני חמש שנים כשהייתי בת שבע ירד גשם ואני, כמו כל הילדות הקטנות, צפיתי בחלון כדי לנסות להבין מה מתרחש ואז שמעתי יללה. יצאתי החוצה וראיתי גורת כלבים פצועה ורועדת מקור, קראתי לאחי הגדול איתן והכנסנו את הגורה לביתנו. אני פרשתי לה מגבת והבאתי לה קערית מים ואיתן חימם לה נקניקייה.
אמא התעוררה וכעסה על הבלגן וכשראתה את הגורה תמהה: “למה הכנסתם לנו כלב לבית?” איתן ואני הסתכלנו זה על זו “כי היא פצועה והיה קר, פחדנו שהיא תמות, אז הכנסנו אותה” עניתי.
אמא בדקה את הפצע ואמרה: “החתך שלה עמוק, אני אביא לה תחבושת, בינתיים תבדקו אם יש לה קולר”. בדקנו את הכלבה ולא מצאנו קולר, בזמן שחיכינו שאמא תחזור, ליטפנו אותה, והיא התמסרה לליטופים שלנו. כשאמא חזרה היא חבשה את הכלבה בתחבושת לבנה ואמרה שהפציעה נראית לה חמורה ואין לה מספר של וטרינר. בינתיים גם אבא התעורר ונבהל למראה גורת כלבים באמצע הסלון, אך אמא הרגיעה אותו ואמרה: “אל תדאג משה, בדקתי אותה והיא לא חולה”. באותו רגע שאלנו אני ואיתן ביחד “אמא, אפשר לאמץ אותה?” אמא חשבה רגע ואמרה “אולי…” אחרי תחנונים רבים והפצרות אמא נשברה “בסדר”.
קראנו לכלבה בלה, עד היום אני לא זוכרת למה, אני רק זוכרת שהשם מצא חן בעינינו.
שנה אחרי כן, אחי התגייס לצבא וכל פעם שבא לבקר הביא לי (וגם לבלה) הפתעה קטנה כמו: מטבעות שוקולד (לי) וצעצוע מצפצף (לבלה), הוא תמיד מצא זמן לשחק איתנו ולהשתולל יחד בחורשה הקרובה לבית. כשאיתן היה מודיע שהוא בדרך הביתה מהצבא בלה הייתה עומדת נרגשת, מקשקשת בזנבה ואני הייתי מחכה לו בדלת וסופרת את הדקות עד שיגיע.
החופשות של איתן מהצבא היו הדבר שהייתי מחכה לו יותר מכל דבר אחר, אפילו יותר מהחופש הגדול.
שבועיים אחרי הביקור האחרון שלו, התבשרנו שהוא נפל במבצע צוק איתן שהתקיים באותם ימים. אלו היו הימים הכי כואבים בחיי, גם בלה שלרוב הייתה פעלתנית ושמחה נהייתה שקטה וישבה בפינה שלה בסלון, מייבבת בשקט.
לאחר כמה ימים גילינו שאיתן השאיר מכתבים לכולנו. במעטפה שלי היה ציור שאיתן צייר: בלה, אני והוא, עומדים יחד בשדה פרחים ומתחת לתמונה היה כתוב: “לאמילי, תשמרי על בלה.” בנוסף לציור מצאתי בתוך המעטפה את אחת החגורות האהובות עליו גזורה בצורה המתאימה לצוואר של כלב וגם שרשרת כסף יפה עם פתק שכתוב עליו: “לאמילי”.
הראיתי את השרשרת והקולר לאמא והיא אמרה שאני תמיד אוכל לענוד את השרשרת ולזכור את איתן. לקולר שאיתן הכין לבלה חיברנו מעין תליון עם תמונה של אחי הגדול ומאחורה מספר טלפון וכתובת (למקרה שבלה תאבד).
אחרי ארבע שנים מאושרות עם בלה, נחש הכיש אותה והיא מתה. זה הרגיש כאילו איבדתי את איתן פעם שנייה, הרגשתי כאילו מישהו תוקע לי סכין בלב ושובר את לבי. איבדתי את חברתי הטובה ביותר ואת אחי הגדול, אני חושבת שעדיין לא קמתי מזה…
המצבה שלידה אני עומדת זו המצבה של בלה והשרשרת הכסופה שאני מחזיקה זו השרשרת שאיתן הביא לי ושמזכירה לי אותו ואת בלה.
אני באה לפה לפעמים כדי לזכור את בלה ובגשם אני מקפידה לצאת לקברה כדי לזכור שלפעמים כשקר בחוץ צריך לצאת מהאזור החם והבטוח ולהושיט יד למי שזקוק ורק אז מרגישים את החום האמיתי בלב.
סוף.
