יום אחד היה ילד, שקראו לו: שלומי כהן.
שלומי נער חמוד בן 13, בגיל מצוות, גר בדימונה עיר בדרום הארץ, ברחוב גבעתי בבית מספר 300.
לפני יומיים בדיוק, שלומי סיפר למשפחה שלו, אבא יצחק, אמא יהודית ואחות אסתר, שהוא רוצה להיות האצן הכי מהיר בעולם.
אמא יהודית ואבא יצחק אמרו לו : “אתה צריך להתאמן הרבה ולהשקיע באימונים בכדי להיות האצן הטוב ביותר”.
שלומי במשך שנה שלמה, היה מתעורר כל יום מוקדם בבוקר בשעה 5:00 ומתחיל את יומו באימון ריצה.
אחרי מספר חודשים בהם שלומי היה מתאמן גם לבד, גם בחוג וגם עם חברים. אמו יהודית החליטה לרשום אותו לתחרות ריצה של העיר דימונה.
שלומי זכה בתחרות העירונית במקום הראשוון וקיבל מדליית זהב. הוא מאוד התרגש מהזכיה ולא ויתר על החלום להיות האצן הטוב ביותר במדינה.
שלומי לא ויתר על החלום להיות אצן והמשיך להתאמן במלוא המרץ לקראת התחרות האצן של המדינה שאביו יצחק רשם אותו.
לאחר אימונים רבים ומעייפים הגיע היום המיוחד יום התחרות הארצית, כל המשפחה התרגשה מאוד והגיעה לעודד את שלומי.
שלומי בעצמו היה נרגש מהיום הגדול. הוא קם בבוקר, התפלל, אכל ארוחת בוקר בריאה ויצא לתחרות שהתקיימה בעיר הבירה של ישראל ירושלים.
סוף כל סוף הגיע הרגע ושלומי עמד בקו הזינוק יחד עם המון משתתפים מרחבי הארץ בני גילו.
כאשר השופט שרק את שריקת הפתיחה כולם זינקו למסלול הריצה והחלו לרוץ בתחרות.
לאחר שלושה סיבובי ריצה בתחרות וממש רגע לקרת קו הסיום, שלומי שם לב לפתע שמתחרה בשם נתן נפל כאשר התעקמה לו הרגל.
שלומי ראה שנתן מעד והתלבט לרגע האם לעצור ולהושיט יד לנתן או לנמשיך בתחרות ולנצח.
נתן היה המוביל בתחרות הריצה, כאשר הוא מעד הייתה לשלומי הזדמנות פז לעקוף את נתן ולהיות במקום הראשון למרות זאת שלומי החליט לעצור ולעזור לנתן לקום חזרה לתחרות, בזמן שכל המשתתפים רצו ולא עצרו להביט לאחור לנתן שמעד.
אחרי ששלומי עזר לנתן לקום הוא ליווה את נתן על כתפו עד לקו הסיום ולכן שלומי הגיע במקום הרביעי יחד עם נתן.
למרות ששלומי לא ניצח בתחרות כי היה לו חשוב לכבד את האחר, לעזור לאחר, השופט החליט לתת לשלומי גביע כסף על כך שהתנהג בצורה מכובדת וחברית.
השופט נאם לכל המשתתפים והריע לשלומי: “אשריך נער יקר שבחרת בדרך הטובה ועזרת לבר בעת צרה למרות שזה גרם לך לא להגיע ראשון, היום אתה זוכה בתואר האצן טוב הלב של המדינה” כולם הריעו ומחאו כפיים לשלומי ושלומי התרגש מאוד.
כאשר אבא יצחק, אמא יהודית והאחות אסתר באו לחבק את שלומי אחרי התחרות הם אמרו לו “אנחנו גאים בך ושמחים שאתה הבן המיוחד שלנו”.
למגרש הריצה נכנסו לפתע נתן ומשפחתו, הם באו להודות לשלומי על המעשה המיוחד ועל כך שבחר לא להיות במקום הראשון ולעזור לנתן שלהם כאש נפל.
אחרי התחרות שלומי ונתן נהיו החברים הכי טובים, נפגשו, שיחקו ולמדו ביחד. ואפילו התאמנו לתחרויות ריצה כל יום ביחד.
הסוף
