הפתעה בתחת האוטובוס
היום התחיל רגיל לגמרי. יואב יצא מבית הספר עם התיק הכבד על הגב ורק רצה להגיע הביתה. כשהגיע לתחנת האוטובוס, הוא ראה שם ילד שלא הכיר. הילד לבש בגדים קצת שונים, כיפה גדולה וציציות בולטות. הוא ישב בצד, מחזיק שקית קרועה, ומתוכה נפלו ספרים.
יואב הסתכל סביב – אף אחד לא ניגש אליו.
הוא ניגש בזהירות ושאל: “הכול בסדר?”
הילד הרים עיניים מבוישות. “אני… אני חדש כאן. הגעתי עם המשפחה שלי מצפון הארץ. אני לא מכיר אף אחד ובדרך איבדתי חלק מהספרים שלי.”
יואב חייך חיוך קטן. “קוראים לי יואב. איך קוראים לך?”
“אלישמע,” ענה הילד בלחש.
יואב התכופף ואסף את הספרים שנפלו לקרקע. הדפים היו קצת מקומטים, אבל עדיין שמישים. “הנה, אלישמע. הכול בסדר. רוצה שאעזור לך לשים אותם טוב בתיק?”
אלישמע הנהן בהכרת תודה.
כשהאוטובוס הגיע, יואב התיישב לצד אלישמע במקום הקבוע שלו. בדרך גילה שאלישמע למד בבית ספר שונה, עם מנהגים אחרים, ושיש דברים שהוא לא רגיל אליהם בעיר החדשה. כשהגיעו לתחנה של יואב, הוא כמעט ירד — ואז הסתובב ושאל: “רוצה שאבוא איתך מחר לבית הספר ונלך יחד? ככה לא תהיה לבד.”
עיניו של אלישמע נצנצו. “באמת? זה יעזור לי ממש.”
למחרת, כשהוריו של יואב ראו את שניהם הולכים יחד, הם חייכו. “יפה לראות אותך עוזר,” אמר אביו של יואב. “אנחנו מצווים לאהוב כל יהודי, גם אם הוא מגיע ממקום אחר או עושה דברים קצת אחרת.”
יואב הרגיש גאווה קטנה בלב. הוא הבין שמשהו קטן בשבילו, כמו לשבת ליד ילד חדש וללוות אותו , יכול להיות משהו גדול עבור מישהו אחר.
עם הזמן אלישמע השתלב בכיתה, מצא חברים נוספים והפך לאחד הילדים האהובים בבית הספר. אבל הוא לא שכח מי היה הראשון שקיבל אותו באהבה.
ובכל פעם שיואב ראה מישהו חדש, הוא נזכר במה שלמד מאותו רגע בתחנת האוטובוס:
אהבת כל יהודי מתחילה בחיוך, במילה טובה ובמעשה אחד קטן
