בס”ד אילת בשן, כיתה ו’
אפשר לתקן
“די, נימאס לי להיות לא רצויה בבית הזה!” אמרתי בבכי, תוך כדי שאני רצה לחדרי. לא היה אכפת לי אם שמעו אותי, היה לי כל כך קשה לשאת את הרגשות שהציפו אותי. איך כולם מתייחסים אלי כאילו אני שקופה, כמו חלק בלתי נראה מהתמונה. ישבתי על המיטה שלי, ליטפתי את ארנבי הקטן שעמד לידי ועיניו שהיו מלאות באור של שמחה. לא ידעתי איך הוא יכול להיות שמח. אחותי הקטנה מיה בת 9 חולה במחלה נדירה שלא יודעים איך לרפא. מאז שחלתה התייחסו רק אליה. הארנב זז כאילו רוצה שאני אלטף אותו עוד. הוא היה הדבר היחיד בעולם הזה שהרגשתי שקשור אלי באמת.
לא עבר זמן רב עד שאמא נכנסה לחדר שלי. היא לא אמרה מילה, פשוט התיישבה לידי והניחה את ידה על כתפי. “רותי שלי את מאוד רצויה ו…” היא התחילה לומר בקול רך, מנסה לנחם אותי, אבל אני לא יכולתי לשמוע את כל זה.
“די, זה לא נכון!” התפרצתי. הדמעות זלגו מעיניי. “אני לא רוצה להיות בבית הזה! אני לא רצויה כאן!”
אמא נשמה עמוקות והביטה בי בעיניים מלאות דאגה. “רותי שלי, את יודעת שאחותך צריכה אותנו יותר מאי פעם. היא מידרדרת מיום ליום,” היא אמרה בקול נמוך, כאילו מנסה להסביר לי משהו שאני אולי לא מבינה.
“אני יודעת,” עניתי בקול שקט, “אבל זה קשה… לכולנו,” אמרתי. מנסה למצוא את המילים שיכולות להסביר את המתח שהרגשתי בתוך הלב. “אני לא יודעת איך להתמודד עם זה יותר”.
אמא ניסתה לחבק אותי חזק. “אני יודעת חמודה שלי שזה קשה. אבל זה במיוחד קשה למיה, את מבינה? היא צריכה אותנו יותר מכל אחד אחר.”
שתינו הסתכלנו אחת על השנייה ופתאום התחלנו לבכות. זה לא היה על מיה בלבד, לא רק על הצער שלה, זה היה על כולנו – על המשפחה שלנו שנפגעה כל כך, על הלב שלי שביקש את תשומת הלב, ועל כל הדברים הטובים שהיו לנו פעם ועכשיו הם אינם. נרדמנו יחד מתוך בכי.
התעוררנו בבוקר מבולבלות, הסתכלנו על השעון והשעה הייתה מאוחרת. הגעתי מתנשפת, לכיתה. כולן היו באמצע תפילה. המורה הסכימה לי להיכנס באופן חד פעמי והתפללתי מהר. בשיעור למדנו על היצר הרע והיצר הטוב…
כשחזרתי הביתה הייתי משועממת וחשבתי מה אני יכולה לעשות. פתאום צץ לי רעיון. רציתי לקחת למיה את השרשרת מזהב טהור שקיבלה מסבתא ליום ההולדת ממש לפני שחלתה במחלה. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון חדרה. ידעתי שמה שאני עושה זה מעשה לא טוב. ככול שהתקרבתי יותר לחדר כך המצפון שלי גדל. נאחזתי בידית ועמדתי לפתוח אותה. נעצרתי, ידעתי שזה לא אני. זה היצר הרע. נזכרתי במה שהמורה אמרה היום: “היצר הרע גורם לך לחשוב שזה מה שאת רוצה אבל באמת את לא רוצה לעשות משהוא רע”. לפני זה לא הבנתי מה המורה אומרת, עכשיו אני מבינה בדיוק. לא האמנתי שעמדתי ליפול בידיים של היצר הרע! לא האמנתי שהלכתי לקחת משהו יקר ללבה של אחותי. אני אוהבת את אחותי למרות שלפעמים אני מרגישה שלא.
מאוחר יותר, כשהם חזרו הביתה ראיתי אותם מאושרים. “רופא מאמריקה מצא תרופה, הוא יבוא עוד חודש וימכור לנו את התרופה” מיה אמרה בשמחה. חיבקתי אותה חזק. “אני אוהבת אותך” אמרתי, “ואני באמת שמחה בשבילך”. והפעם זה היה מכל הלב.
