אני רוצה לספר לכם על ילדה בשם סיגלית. סיגלית היא תלמידה בכיתת ג’1 –ילדה עצובה כי אין לה חברים.
סיגלית אהבה לשחק כדורגל אבל בהפסקות הבנים והבנות בכיתתה לא שיתפו אותה במשחקים. היא ישבה בצד בודדה וצפתה בעצב בילדים המשחקים כדורגל. היא הייתה שונה מכל הבנות, היא אהבה כדורגל וכולם צחקו עליה היא נעלבה והרגישה שאף אחד לא אוהב אותה.
יום אחד, לקראת סוף המשחק התפוצץ הכדור והילדים ירדו מהמגרש בלי כדור ומאוכזבים מאד.
“יש” עלה רעיון במוחה של סיגלית “אביא למחרת כדור ואצטרף למשחק -לי יהיה כדור ולכיתה לא”.
למחרת היא הגיעה עם הכדור בילקוט בלי שאף אחד שם לב וביקשה מיעל סגנית בית הספר להחביא את הכדור בחדר המורים.
הגיעה ההפסקה וכל הכיתה היתה עצובה כי אין כדור ומה יעשו בהפסקה ללא כדור?
סיגלית יצאה לפינת החצר והחלה לשחק עם הכדור, תחילה לבד ופתאום כל הכיתה הגיעה וצרפו אותה למשחק.
כמה דקות לאחר מכן סיגלית הבקיעה גול. “וואהו!!” נשמעה צעקה “אלופה אצלנו בכיתה!”
למחרת הגיעה סיגלית ללא כדור וכולם היו בטוחים שכמו אתמול יוכלו לשחק עם הכדור שלה.
היא עמדה מול כל הכיתה ואמרה באומץ רב “אתם אוהבים אותי רק בגלל הכדור שאני מביאה וזה לא הוגן ולכן לא הבאתי אותו היום לבית הספר”.
אור ויהלי מהכיתה חיבקו אותה ועם דמעות בעיניים ביקשו ממנה סליחה והבטיחו כי מהיום ישחקו איתה כל יום עם ובלי כדור.
רגע, רגע התפרץ איתן השובב, “לא שמתם לב שסיגלית משחקת כדורגל מצוין וחבל שלא נצרף אותה לנבחרת ואסור שנשכח את המשחק בשבוע הבא מול התותחים מכיתה ד’3”.
“בשום פנים ואופן לא!” אמר דוד מכיתה ג’2 “היא אלופה ואנחנו רוצים אותה אצלנו בנבחרת”.
סיגלית חייכה מאוזן לאוזן צחקה בקול גדול ואמרה: “אין על כיתה ג’1 ואני אעזור לה לנצח”.
מאותו יום הכל השתנה לטובה, סיגלית לא רק שיחקה עם הכיתה בהפסקות והתאמנה עם המאמן אלא נבחרה לקפטן הקבוצה.
חודשים חלפו והגיע היום הגדול גמר אליפות בית הספר כיתה ג’1 מול כיתה ד’3.
המשחק התקרב לסיומו ללא שערים והשופט כבר הציץ בשעונו והתלמידים עודדו את סיגלית שרצה מהר ממחצית המגרש והבקיעה גול נפלא.
“את אלופה אמרו לה כולם”, “תודה” אמרה סיגלית, “היום ראיתם שזו עובדה שגם בנות יכולות! והכי חשוב לא לזלזל באף אחד!”
