״בנות יקרות בעוד שבועיים נצא לטיול בדרום…” הודיעה לנו המורה ישר שנכנסה לכיתה. כולנו התרגשנו מאוד וחיכנו בקוצר רוח ליום הטיול. יום קודם ארגנתי את כל הדברים הנדרשים לטיול בהתרגשות. בבוקר יום הטיול הגעתי מוקדם לבית הספר, המורה הסבירה לנו את הכללים ומה נעשה במשך כל היום. עלינו לאוטובוס והיה מאוד כיף להיות עם החברות, שרנו מורלים ושיחקנו במשחקים. כעבור שעה הגענו לדרום. בהתחלה הכל התנהל כשורה, ראינו חיות מיוחדות וצמחים שאף פעם לא ראיתי. באמצע הפסקת אוכל שמענו לפתע אזעקה לא צפויה. כל הבנות נבהלו ורצו כדי לחפש מרחב מוגן אבל לא מצאו. המורות והמדריכה לא הצליחו להרגיע אותן כל ילדה רצה למקום אחר. הרגשתי לחץ ופחד אף פעם לא הרגשתי ככה לא ידעתי מה לעשות, לא היה מחסה בשום מקום ולא מרחב מוגן. רציתי שזה יגמר, אבל האזעקות נשמעו ברצף. ראיתי בנות בוכות אבל לא יכלתי לעזור להן כי אני בעצמי קצת בכיתי. לאט לאט המצב נרגע והאזעקות הפסיקו. המדריכה קראה לכולם ברמקול והמורות עזרו לה לקרוא לבנות. כולן הגיעו אך בת אחת , שירה שמה, לא נמצאה. המורות הלכו לחפש אותה ולמזלנו מצאו אותה אבל היא נפצעה. היא סיפרה שמרוב הבהלה לא שמה לב ונפלה על אבן גדולה. שירה לא הצליחה לקום המורות קראו לחובש והוא אמר ששירה נפצעה ברגלה, ושצריך להזמין אמבולנס שייקח אותה לבית החולים ובאמת כך היה. כתוצאה מהאירוע המורות הודיעו שצריך לחזור מיד לאוטובוס בחזרה לבית הספר במהירות האפשרית. חזרנו לאוטובוס, האווירה הייתה סוערת מאוד, כולן דאגו מה יהיה עם שירה. איך הכל הדרדר בכמה דקות חשבתי לעצמי. “זה היה הטיול הכי גרוע שהיה לי בחיים” , אמרה אחת הילדות וכולן הסכימו איתה. ל”פחות לא היה משהו יותר גרוע”, אמרה בת אחרת. הודיתי לה’ בלב שלא קרה לי כלום. הגענו לבית הספר, המורה אמרה לכולן ללכת לכיתה, שם היא הסבירה לנו שהכל לטובה כי פרסמו בחדשות שקרתה תאונה קשה בדרך שבה היינו אמורים להיות אם לא היינו חוזרים מוקדם. דיברנו גם על מה שקרה בטיול. והמורה אמרה שה’ עשה נס ורק ילדה אחת נפצעה ולא יותר. היום הזה לימד אותי שהכל לטובה גם שקורה משהו רע ושה’ מגן עלינו ותמיד איתנו.
