לפני שנים רבות הייתה משפחה. אמא ואבא עם ילד וילדה. לאחר שבוע פרצה מלחמה בכפר. פתאום צלצל הטלפון של האבא והאבא ענה. אחרי שניתק הוא בא לאשתו ואמר לה – הרגע התקשרו אליי ואמרו לי שאני צריך ללכת ולהתגייס לצבא.
האמא הסתכלה אליו ואמרה, באמת? וירדו לה שתי דמעות, באותו זמן באו שני הילדים, שירה ואורי. האמא ואבא בהתחלה לא שמו לב. אבל אז שירה שאלה, מה קרה? אמא ואבא הסתכלו אליהם מופתעים ואמרו, הכל בסדר ילדים. אורי ענה להם, בטוח? כן, לגמרי, בטוח, אמרה אמא.
ואז אבא אמר, כדאי שנספר להם את הסיפור.
ואז אמא אמרה, טוב נו, טוב ילדים,
- אבא מחר צריך ללכת ולהתגייס לצבא. אתם יודעים שאנחנו בתקופה לא פשוטה.נכון ילדים חמודים שלי?
- כן אבא, אנחנו יודעים את זה אבוש.
- אז הבנתם מה קרה ילדים מתוקים שלי . .
- כן, אבא.
כעבור חודש:
- ” אמא, אמא, מתי אבא חוזר הביתה?” .
- אני לא יודעת מתוקה מתי הוא חוזר. אבל אני מקווה שהוא יחזור.
- בבקשה שזה יהיה מהר.
- “טוב חמודה שלי”, אמרה אמא,
- טוב אמא, אמרה שירה.
- טוב חמודה, הגיע הזמן לישון, בסדר ?
- בסדר אמא, ענתה שירה. אני הולכת.כן,
- כל הכבוד שאת מקשיבה לי.
כעבור חודש נוסף
- אמא, אני לא רוצה להטריד אותך, אבל זה לא מוגזם מידי ? עבר המון זמן.
- רגע מתוקה שלי, מי שמתקשר לי? מהבסיס של אבא.הלו?
- הלו, שלום. האם בעלך זה יונתן?
- כן.
- צר לי להגיד לך, אבל בעלך נהרג.
- מה באמת?
- כן, כן. הוא נהרג בקרב.
- אמא, אמא, מה קרה? ממי הייתה השיחה? אמא לא ענתה ופרצה בבכי והלכה לחדרה.
שירה הבינה שכנראה אבא שלה באמת נפל בקרב. שירה הלכה לחדרה עם ראש למטה. והלכה לישון.
כעבור שמונה חודשים
אורי אמר, אמא, אמא, אני גם הולך לצבא היום.
מתי תחזור? שאלה אמא.
לא ידוע, אמר אורי.אז תשמור על עצמך.
אני אשתדל, אמא. ביי, ביי.
ביי, ביי,
אמא. עכשיו זה רק אני ואת.
כן, חמודה שלי.טוב, שירה, אני הולכת לחדר שלי. לכי גם את, בסדר?
בסדר, אמא.
כעבור שלוש שנים
חמודה שלי, שירה. שירה, את יודעת שאני כבר לא צעירה. אני עוד מעט עומדת למות.ותראי, אל תישארי לבד, כי כבר אבא ואורי גם מתו. לצערנו ועכשיו תראי, שמחר יגיע, אני אמות.
תראי, מתוקה.לכי ותפתחי את המגירה השלישית שלי.
טוב, בסדר, אמא. פתחתי,
ועכשיו תוציאי את הקופסה שיש שם.
הוצאתי, יופי. תביאי לי אותה. טוב, אמא מה עכשיו
עכשיו תביאי לי את המפתח שיש במגירה.
קחי, אמא,
תראי.יש כאן המון כסף.שירה תשמרי שתגדלי יותר. אז עם הכסף הזה תוכלי להתחתן.טוב, מתוקה. תשמרי על הכסף הזה. ביי, ביי, חמודה שלי.
רגע, אמא … חבל שככה אמא עזבה אותנו.
כעבור חצי שנה נוספת
סוף סוף כל סוף נגמרה המלחמה., אני כבר בת 21. כדאי שאני אעשה את מה שאמא שלי אמרה לי.
כדאי שאני אארוז – מחר אני הולכת לעזוב את הכפר שלי. אני אתגעגע אליו. אני גם מתגעגעת לאימא שלי ולאבא שלי ולאורי אח שלי. אני עוזבת ואני הולכת לגור עם בני דודים שלי.
בואו נראה שלקחתי הכל.
כן, לקחתי הכל, מעולה. ביי ביי.בית שלי, ביי בית כפר שלי. להתראות
יצאתי לדרך, מעניין איך יהיה לי שם. אם יהיה כיף עם בני הדודים שלי עד שאמצא עם מי להתחתן.
טוב, אני רואה שהגעתי. לא ציפיתי שזה יהיה כל כך מהר. בואו נראה איפה הבניין שלהם… מצאתי !
- שלום, שלום שירה, את זוכרת אותי? זאת אני, דודה שלך.
- שלום דודה נועה . איפה החדר שלי?
- בואי תיכנסי. הנה החדר שלך.
- תודה רבה !
- אני אגיד לילדים שלי שיהיו בשקט. כדי שתוכלי לפרוק את המזוודות.
- בסדר, דודה נועה.
לאחר יומיים
- בוקר טוב, שירה בואי לאכול ארוחת בוקר.
- בסדר דודה נועה, אני כבר מגיעה.
לאחר ארוחת הבוקר, דודה נועה אמרה לשירה – את יכולה לשמור על הילדים שלי עד שאחזור מהסידורים ? בשמחה אמרה שירה.
שירה שיחקה עם הילדים והיה להם כיף.
לאחר מספר שנים של מגורים משותפים עם בני הדודים – שירה זכתה להתחתן ולהקים לעצמה בית ומשפחה.
