שלום, שמי דני, אני תלמיד בכיתה ג’, ואני רוצה לספר לכם על משהו שקרה לי בשמחת תורה. זה סיפור עם קצת פחד, אבל גם עם הרבה שמחה.
בשמחת תורה מוקדם בבוקר התכוננתי ללכת עם אבא לבית הכנסת. לקחתי את תיק הטלית החדש שלי, זה שקנו לי לשבת, והשארתי בו מקום לסוכריות. אני מאוד אוהב את שמחת תורה – את השירים, את הריקודים עם ספרי התורה, ואת שקיות הממתקים.
אבל אז פתאום קרה משהו מוזר. שמעתי קול חזק כזה: “אווווווווווו!”. זה היה מפחיד מאוד. לרגע לא הבנתי מה זה. אבא רץ אליי, תפס לי את היד ואמר: “דני, זו אזעקה! בוא מהר לממ”ד.”
רצנו לממ”ד, וכמו תמיד התחלתי לשאול הרבה שאלות: “למה יש אזעקה “? “מחר לא נלך ללימודים?” “מה זה כיפת ברזל ?”
אבא הסביר ברוגע “זה כמו חיישן כזה, שמזהה טילים שמתקרבים ושולח טילים טובים שפוגעים בטילים הרעים.”
“אז זה כמו משחק מחשב?” שאלתי.
אבא צחק ואמר: “משהו כזה, אבל במציאות.”
אחרי שמחת תורה, הטלפון בבית צלצל. “גלין גלין גלין!” אבא רץ לענות.
“שלום,” אמר מישהו בטלפון. “זה דוד, מפקד חיל השריון. תגיע מחר לבסיס.”
אבא סגר את הטלפון ונראה קצת עצוב. שאלתי אותו: “אבא, למה אתה עצוב?”
“אני לא עצוב,” הוא אמר, “אני פשוט חושב שאצטרך להתגעגע אליכם קצת.”
למחרת בבוקר ראיתי את אבא בבגדים ירוקים. “זה בגדים של הצבא?” שאלתי אותו.
“כן,” הוא אמר וחייך אליי.
אבא נכנס לאוטו ונסע, ואני רציתי לבוא איתו. אבל אמא אמרה: “לא, דני, אתה נשאר בבית. הלימודים שלך תכף מתחילים .”
אבל אני בכלל לא רציתי ללמוד. הלימודים בזום היו מוזרים. המורה הופיעה על המסך הקטן במחשב, וכל החברים מהכיתה היו בריבועים קטנים, כמו פאזל. לפעמים היה מצחיק כי מישהו שכח להשתיק את המיקרופון, ושמעו את אח שלו צועק: “אמא, איפה השוקו שלי?!” או שאמא של מישהו התחילה לצעוק: “סידרת את החדר שלך?!”
באחד הימים, המורה שאלה שאלות, אבל בטעות ביטלה לכולנו את האפשרות להדליק מיקרופון. היא שאלה: “מי יודע את התשובה?” והתחילה לקרוא שמות: “דני? יהונתן? איתי? אריאל? איתמר, אולי אתה תנסה?” אבל אף אחד לא ענה. כולנו ניסינו לנופף בידיים או לכתוב בצ’אט, אבל היא פשוט לא הבינה. זה היה מצחיק.
בכל יום כשהשיעור הסתיים, רצתי לבדוק אם אבא התקשר או שלח הודעה. התגעגעתי אליו מאוד. בבית הכול היה שונה. אמא כמעט לא חייכה, והיא גם לא לקחה אותי לגן שעשועים. בערבים היא תמיד צפתה בחדשות, ואני לא הבנתי למה היא לא הסכימה לי לשבת לידה. “חדשות זה לא לילדים,” היא אמרה ושלחה אותי לחדר.
אבל ערב אחד, אמא אמרה: “דני, היום נראה יחד חדשות.”
היא הכינה לי שוקו ועוגת שוקולד חמה (שהייתה ממש טעימה!), וישבנו מול הטלוויזיה. בהתחלה לא הבנתי כלום – היו אנשים שדיברו, תמונות של חיילים ואזעקות בכל מיני מקומות.
ופתאום – אני לא מאמין! – ראיתי את אבא שלי על המסך! הוא לבש את הבגדים הירוקים ודיבר לכתב החדשות. הוא אמר: “דני, אני שומר עליך ועל כל הילדים. תהיה גיבור ותשמור על אמא.”
צעקתי: “זה אבא שלי! זה אבא שלי!” ואמא חייכה, אולי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.
עכשיו אני יודע שאבא שלי גיבור. הוא שומר עלינו, ואני שומר על אמא. זה לא תמיד קל, אבל אני עושה את זה, כי אני יודע שאבא שלי גאה בי.
