קוראים לי מישק ואני בן 7. אני גר במנזר בפולין. אני גר בלי הורים או אחים. לאם המנזר קוראים זלתה, היא לא כל כך נחמדה אלינו.
היא סיפרה לי שההורים שלי מסרו אותי למנזר כשהייתי תינוק כי היה להם קשה לגדל אותי. יש לי חברים שקוראים להם לייב וג’וזף ואנחנו אוהבים לשחק מחבואים במסדרונות ובחדרים של המנזר, עד שזלתה צועקת עלינו שנפסיק להתרוצץ. היא תמיד מעבידה אותנו הכי קשה מכל הילדים שגרים במנזר. כשהיא כועסת עלינו, היא תמיד צועקת עלינו שאנחנו מוזרים ולא שייכים, ואנחנו קצת מפחדים ממנה.
יום אחד אחרי שזלתה הענישה אותנו בגלל ששיחקנו מחבואים, והיא נתנה לנו לקרצף את הרצפה ולנקות את הכניסה למנזר. בזמן שניקינו את הכניסה למנזר, ראינו מהחלון מכונית שחורה נעצרת ומתוכה יצא איש מבוגר בעל זקן אפור וארוך, הוא לבש חליפה שחורה, ועל ראשו הוא חבש כובע שמזכיר כובע של קוסמים. המראה שלו היה נראה לי מאוד מוכר. הוא דפק בדלת וזלתה ניגשה לפתוח את הדלת. האיש עם הזקן האפור, דיבר עם זלתה וזה לא היה נראה שהיא שמחה או מרוצה מהגעתו של האיש עם הזקן האפור. ניסיתי לשמוע את השיחה, אבל היה מאוד קשה לשמוע, ובכל זאת הצלחתי לשמוע את זלתה אומרת שאין כאן ילדים יהודים ואף פעם לא היו. האיש עם הזקן האפור התעקש ואז זלתה נכנסה איתו למשרד והם דיברו במשך חצי שעה ובאמצע נכנס אפילו הכומר פרנץ, מנהל המנזר, לשוחח עם האיש. שמעתי אותם צועקים.
אחרי הרבה זמן הכומר פרנץ, זלתה והאיש עם הזקן האפור יצאו מהמשרד ואספו את כל הילדים. נעמדנו כולנו בשורה, והאיש עם הזקן האפור התחיל לדבר. הוא אמר שקוראים לו הרב יצחק הרצוג ושהוא יהודי ושהגיע באוניה מארץ רחוקה שקוראים לה ארץ ישראל. הוא סיפר לנו שהוא הגיע לכאן בשביל למצוא ילדים יהודים יתומים שגרים במנזרים בכל רחבי אירופה ולקחת אותם איתו לארץ ישראל. ואז הוא שאל אותנו אם מישהו מאיתנו יהודי, כולם שתקו ואף אחד לא ענה. הרב שלח מבט נוסף בנו וכבר הסתובב ללכת, כשלפתע הוא הרים את קולו ואמר “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”. ברגע שהוא סיים לומר אני, לייב וג’וזף הושטנו את ידנו הימנית וכיסינו את העיניים, ופתאום הבטתי ברב הרצוג והמראה שלו העלה בי זיכרון על סבא שלי שהיה מרדים אותי והיה שר לי “המלאך הגואל אותי” ואחר כך היה אומר איתי “שמע ישראל”. הרב הרצוג הביט בשלושתנו ונדהם. הוא לקח אותנו הצידה ושאל אותנו מה השמות שלנו. לאחר השיחה איתו, הוא ביקש מאיתנו לאסוף את כל החפצים שלנו ואמר לנו שאנחנו נוסעים איתו לארץ ישראל.
הפלגנו באוניה במשך מספר ימים, ובאוניה הרב הרצוג סיפר לנו שאנחנו יהודים ושהחביאו אותנו במנזר מפני החיילים הגרמנים. הוא סיפר לנו שבארץ ישראל גרים יהודים כמונו ושבארץ ישראל יש אהבת חינם וכולם עוזרים אחד לשני.
כעבור מספר ימים באוניה ראינו מרחוק את ארץ ישראל והיא נראתה כל כך יפה. האוניה עצרה בתל אביב, ומשם נסענו לביתו של הרב הרצוג. כשהגענו לביתו הרבנית הרצוג קיבלה אותנו בסבר פנים יפות והגישה לנו אוכל חם וטעים.
היום אני בן 13 וקוראים לי משה. הרב הרצוג עזר לי למצוא את סבא שלי ששרד את השואה ואני גר עם סבא שלי בירושלים ואני לומד בישיבה של הרב הרצוג.
