שמי: מלאכי מנצור
כיתה ה’ בנים, חמ”ד ‘נעם’ חבל יבנה, בני דרום.
רכזת עברית: אדוה אליאב
הרב הרצוג וסיפור הצלת הילדים מהמנזרים
שלום חברים יקרים!
אני רוצה לספר לכם סיפור מרתק, שקרה לפני כמעט שמונים שנה.
במהלך שנות השואה האיומה, בה נרצחו שישה מיליוני יהודים, משפחות יהודיות רבות שרצו להציל את ילדיהם מהצוררים הנאצים החביאו אותם במנזרים. מנזרים הם מקומות של נוצרים, בהם נמצאים נזירים – שהם אנשי דת.
בשנת 1946, שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה והשואה, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שהיה הרב הראשי של ארץ ישראל, עמד בפני משימה קשה וחשובה: להציל את הילדים האלו, שהוסתרו במנזרים ברחבי אירופה בזמן השואה. הרב הרצוג היה איש חכם ואמיץ, שהקדיש את חייו לעזרה לעם היהודי.
במשרדו בירושלים, הרב הרצוג קיבל מידע מדאיג: יותר משלושת אלפים ילדים יהודים נמצאים במנזרים נוצריים. הורים רבים, בייאושם להציל את ילדיהם מהנאצים, מסרו אותם למנזרים. עכשיו, הילדים האלה, שרובם היו צעירים מאוד כשהגיעו למנזרים, כבר לא זכרו את מוצאם היהודי. חלקם היו תינוקות כשנפרדו מהוריהם, ואחרים היו כל כך קטנים, שזכרונותיהם מהבית היהודי היטשטשו עם הזמן.
הרב הרצוג החליט לפעול מיד. הוא ידע שכל יום שעובר, הילדים מתרחקים יותר ויותר משורשיהם היהודיים. תחילה נסע לוותיקן, לפגישה עם האפיפיור. בפגישה, דמעות זלגו מעיניו כשהסביר: “כל ילד כזה הוא לנו כמו אלף ילדים. העם היהודי איבד כל כך הרבה בשואה, וכל נשמה יהודית היא עולם ומלואו. אנחנו חייבים להציל את הילדים האלה ולהחזיר אותם למשפחתם ולעמם”.
אחרי הפגישה בוותיקן, החל הרב במסע ארוך ומתיש בין המנזרים. הוא נסע בדרכים קשות, עבר ממדינה למדינה, ובכל מנזר נתקל באותה תגובה קרה: “אין כאן ילדים יהודים,” אמרו הנזירות בתקיפות. אבל הרב לא ויתר. בסבלנות רבה ובנחישות ביקש לראות את כל הילדים. לפעמים היה צריך לחזור לאותו מנזר כמה פעמים עד שהרשו לו להיכנס.
באחד המנזרים, כשהובאו לפניו שורות-שורות של ילדים לבושים בסינרים אפורים של בית הספר, הביט בעיניהם בחום ושאל בעדינות: “מי כאן יהודי?” אף ילד לא זז. שקט מוחלט שרר באולם הגדול. הילדים עמדו דוממים, חלקם מפוחדים, אחרים מבולבלים. האנשים שליוו את הרב כבר התכוננו לעזוב, מאוכזבים וחסרי תקווה.
ואז, ברגע האחרון, עשה הרב דבר מפתיע. הוא הסתובב אל הילדים וקרא בקול רם וברור: “שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד!” המילים העתיקות הדהדו באולם הגדול. לפתע, שבעה ילדים קטנים הרימו את יד ימין לכסות את עיניהם, בדיוק כפי שלימדו אותם אמותיהם כשהיו תינוקות, לפני שנפרדו מהן.
“אלה ילדים יהודים!” קרא הרב בהתרגשות, וליבו פעם בחוזקה. “זה הזיכרון העמוק ביותר שלהם מהבית – קריאת שמע שאמרו עם אימותיהם לפני השינה”. הנזירות לא יכלו להכחיש את מה שראו בעיניהן. הן הבינו שהגיע הזמן להחזיר את הילדים לעמם.
בזכות התושייה והנחישות של הרב הרצוג, ילדים יהודים רבים הצליחו לחזור לעמם ולמורשתם.
