על אי בודד, באמצע לילה אחד, על מיטה המונחת מתחת לירח המלא, התגלגלה לה עדן.
עדן היא ילדה בת 17 עם עיניים ירוקות כזית ושיער חום כהה. תמיד היו לה שתי צמות דקיקות עם תוספת שיער כחולה.
אתם בטח תוהים איך יש לה את כל זה. הרי היא חייה באי אז ככה פעם הייתה לעדן משפחה, אבל צונאמי ענק שטף את החוף והטביע את ההורים שלה. היה לה אמא, אבא, אחות קטנה ואח גדול.
למרות כל זה, היה לעדן משעמם. היא לא עשתה כלום ותמיד אמרה לעצמה: “אין הרפתקאות, אין משמעות לחיים”.
אוי, איך שכחתי לספר לכם! לעדן יש חבר ילדות שקוראים לו שי. שי הוא ילד בגילה, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות.
שי ועדן היו החברים הכי טובים מגיל אפס ועד גיל 17. הם היו חברים, והמיטה שלו הייתה בקצה השני של האי. תמיד היה לעדן כיף לבקר אותו.
לעדן ולשי היו כוחות קסם.
עדן יכלה להתפוגג – להיעלם כשרצתה ולחזור כשרצתה. שי, לעומת זאת, יכול היה לקרוא מחשבות ורגשות.
ואז…
בום! בום! בום! בום!
נשמע קול מאחור.
עדן כל כך נבהלה, עד שהיא נפלה. היא שמעה את שי משדר לה:
“אני רואה גנבים! בואי מהר!”
עדן רצה ככל יכולתה, אבל אבן אחת – מרוב חוצפתה – הפילה אותה.
עדן התאפקה ככל יכולתה לא לצרוח, אך לא הצליחה:
“אההההההההההההההההההההה!” צרחה עדן.
שי שמע את קולה ורץ אליה. הוא הרים אותה והמשיך לרוץ. הוא ביקש ממנה שתהפוך את שניהם לבלתי נראים.
עדן עשתה זאת, ושי המשיך לרוץ.
אחרי 15 דקות של ריצה ללא הפסקה, הם עצרו להסדיר נשימה. הם הסתכלו סביבם וראו את אותו הדבר.
שי עזר לעדן לחבוש את הרגל בעזרת סרט שהיה לו, ואמר לה:
“חייבים לקפוץ לים, אחרת הגנבים יתפסו אותנו!”
לעדן לא היה מה להגיד, אז היא רק הנהנה.
עדן התקרבה לחוף, צולעת. שי קפץ ראשון ואחרי זה עזר לעדן הם שחו ושחו ללא הפסקה הם עצרו ל10 דקות עדן אמרה לשי” אי אפשר לעצור לכל כך הרבה זמן אנחנו נטבע ” וכך היה הם טבעו
איייייייייייי צליל חזק ודק העיר את עדן היא לאט לאט פתחה את ענייה היא לא ידעה אם היא ראתה אבל אז נפל לה האסימון אימלהההה מהה זה אניי אניי רואאה טוב טטוב אוקי אל תתעלפו אבל עדן ראתה כריש עם כובע הפוך וגשר בשיניים וגם איפה שי? שי זה הילד הזה עם השער הבלונדיני עם כן הוא בבטן שלי משתולל עדן תעזרי לי צעק שי עדן לא שמעה אותו מרב הלם היא הסתובבה לראות איפה היא נמצא היא נמצאה במגדל אור אדום עם פסים אדומים ולבנים
היא הייתה בחלק העליון של המגדל אור היה רשת חומה וביפני היה עששית גדולה עדו הצילו תעזרי לי עכשיו עדן שמעה אותו היא הסתכלה סביבה לראות אם יש סימן להצלה היא ראתה חרב קטנה מונחת על מדף היא הושיטה יד כדי ל מעולה!
עדן הושיטה יד לחרב הקטנה שעל המדף. היא אחזה בה בכוח, מרגישה שזרם של אנרגיה חמה עובר דרך ידה. היה משהו מוזר בחרב הזאת – הלהב היה חלק ומבריק, אבל כשהביטה בו, היא ראתה בתוכו הבזקים של ים סוער וספינות טרופות.
“שי, תחזיק מעמד!” היא צעקה, מקווה שהכריש יקשיב לה.
היא ניגשה לעששית הגדולה שבמגדלור, מנסה להבין איך היא קשורה לחרב. כשהתקרבה, החרב התחילה לזהור, והעששית הבהבה באור זהוב. לפתע, קול עמוק נשמע מאחוריה:
“מי שמחזיק בחרב הזאת חייב להוכיח אומץ לב. האם את מוכנה לשחרר את חברך?”
עדן הסתובבה בבהלה, אבל לא ראתה אף אחד.
“כן! אני מוכנה!” היא אמרה בהחלטיות.
העששית התחילה להסתובב במהירות, והאור שלה קרן לעבר הים. עדן ראתה גשר של אור נוצר מעל המים, מוביל היישר אל הכריש. בלי לחשוב פעמיים, היא רצה על הגשר, החרב בידה.
“עדן! תעשי משהו, אני לא מחזיק מעמד פה!” צעק שי מתוך בטנו של הכריש.
עדן עצרה מול הכריש והחזיקה את החרב.
“אני לא אפגע בך אם תשחרר אותו,” היא אמרה בקול בטוח.
הכריש נעצר והסתכל עליה בעיניים עצובות. “אני לא בלעתי אותו בכוונה,” הוא אמר בקול עבה ומפתיע. “אני פשוט רעב מאוד. אבל אם תעזרי לי, אני אשחרר אותו.”
“מה אתה צריך?” שאלה עדן, עדיין דרוכה.
“מצאתי אבן קסם בים, אבל אני לא מצליח להגיע אליה. היא עמוק מדי בשבילי,” אמר הכריש.
עדן חשבה לרגע. “אם אעזור לך, אתה משחרר את שי מיד?”
“כן,” אמר הכריש, “זו הבטחה.”
עדן ידעה שאין לה ברירה. היא אחזה חזק בחרב, קפצה למים, והתחילה לצלול.
עדן צללה לעומק הים, החרב הקטנה בידיה זורחת באור חלש שהאיר את דרכה. המים היו קרים ודוממים, והעולם מתחת לפני הים היה שקט אך מסתורי. דגים צבעוניים חלפו על פניה, ונראו כאילו הם מביטים בה בסקרנות.
היא המשיכה לצלול, מרגישה את הלחץ גובר על אוזניה, עד שראתה משהו נוצץ בקרקעית הים. האבן נראתה כאילו היא מכוסה בשכבה דקה של זהב וזוהרת באור קסום. אבל האבן לא הייתה לבד – סביבה הסתובב יצור ענקי, דמוי צלופח, עם עיניים ירוקות זוהרות ושיניים חדות.
עדן נעצרה במקומה, מבינה שהיא לא יכולה פשוט לקחת את האבן. היא אחזה בחרב חזק יותר, חושבת איך תתמודד עם היצור. לפתע, קול מוכר נשמע בראשה – זה היה שי.
“עדן, אני יודע שאת יכולה לעשות את זה. תשתמשי בכוח שלך, תעלמי ותפתיעי אותו!”
עדן נשמה עמוק, למרות שהיא הייתה מתחת למים, ופעילה את כוחה. היא התפוגגה באוויר, הופכת לבלתי נראית. היצור הביט סביב, מבולבל, וזו הייתה ההזדמנות שלה.
היא שחתה בזהירות לעבר האבן, אוחזת בה במהירות ונעלמת שוב. אבל ברגע שהיא אחזה בה, האבן התחילה לזהור בחוזקה, והיצור הסתובב בכעס. הוא שחרר שאגה מבעיתה שגרמה למים לגעוש.
עדן ידעה שאין לה זמן לבזבז. היא החלה לשחות במהירות כלפי מעלה, אוחזת את האבן ביד אחת ואת החרב בשנייה. היצור רדף אחריה, גופו הארוך והחלקלק נע במהירות מבהילה.
“שי, תתכונן!” היא צעקה בראש שלה.
היא פרצה מתוך המים ונעמדה שוב על גשר האור, אוחזת את האבן בידה. היצור נעצר בקצה המים, מביט בה בעיניים זועמות אך גם מתרפסות.
“יש לך את האבן,” אמר הכריש. “תני לי אותה, ואני אשחרר את חברך.”
עדן הביטה באבן ואז בכריש.
“אתה מבטיח לשחרר אותו ברגע שאמסור לך אותה?”
“אני נשבע,” אמר הכריש, וקולו היה כנה.
עדן הניחה את האבן בעדינות על אפו של הכריש. האבן זוהרת נבלעה באור חזק, והכריש פתח את פיו. שי צנח על הגשר, משתעל ומנסה להסדיר נשימה.
“עדן… את עשית את זה,” הוא לחש, עדיין רועד.
אבל לפני שהספיקו לשמוח, האבן החלה לרעוד באור חזק, וגלים אדירים התרוממו מסביבם. ואמרו תזיזי אותנו עדן עדן הזיזה את ידה לכיוון הגלים והגלים זזו לפי ידיה
עדן הביטה בגלים האדירים שהתרוממו סביבם, גלים שנראו כאילו יצאו מתוך סופה. ידיה רעדו, אך היא ריכזה את כוחה. עם החרב בידה והאבן המזהרת בתוך גשר האור, היא הניפה את ידיה, מזיזה את הגלים כאילו היו חלק ממנה.
שי התיישב על הגשר וניסה להבין מה קורה. “עדן, מה קורה? למה האבן עושה את זה?” הוא שאל, קולו עדיין חלש.
“היא חזקה יותר ממה שחשבתי,” ענתה עדן, עיניה לא עוזבות את המים הסוערים. “אבל נראה שיש לי שליטה על זה… איכשהו.”
פתאום, קול נוסף נשמע – עמוק ומרעיד כמו רעם מרוחק. “האבן הזאת היא לא שלך!”
מן הים עלה דמות ענקית, דמוית אדם, עשויה מים. עיניו זהרו בכחול, והוא נשא בידיו חנית עשויה מערפל. “מי נתן לך רשות להשתמש בכוחה?”
עדן לא איבדה את עשתונותיה. היא צעדה צעד קדימה, אוחזת את האבן קרוב לחזה. “אני לא גנבתי אותה. עזרתי לכריש הזה להציל את חברי.” היא הצביעה על שי, שעדיין נשען על ברכיו.
הדמות המימית הביטה בהם, ואז שחררה צחוק עמוק. “הכריש? הוא היה שומר האבן שלי, אבל הוא נכשל. עכשיו תצטרכי להוכיח את ערכך, ילדה!”
האוקיינוס התחיל לגעוש שוב, והדמות יצרה מערבולת ענקית שקרבה במהירות לגשר. עדן ידעה שהיא לא יכולה לברוח. היא אחזה בחרב והחליטה להילחם.
“שי, אני צריכה את העזרה שלך,” היא קראה. “תשתמש בכוחות שלך – תקרוא את המחשבות שלו ותעזור לי להבין מה לעשות!”
שי ריכז את כוחותיו, עוצם עיניים. הוא התחיל לקרוא את מחשבות הדמות. “הוא לא סתם תוקף אותך. האבן הזאת שייכת למישהו שחשוב לו, מישהו שהוא איבד מזמן…”
עדן הקשיבה, ובמקביל ניסתה להדוף את המערבולת עם תנועות ידיה. היא חשה את האבן זוהרת חזק יותר, כאילו היא מבקשת לעזור.
“הבן שלו!” שי צעק פתאום. “הבן שלו נלכד בתוך האבן הזאת. זו לא סתם אבן קסם, זו נשמה!”
עדן עצרה לרגע, מרגישה את ליבה דופק במהירות. היא הבינה מה עליה לעשות. היא אחזה את האבן בשתי ידיה, סגרה את עיניה ולחשה, “אם אתה שומע אותי שם בפנים, אני כאן כדי לעזור. תראה לי מה לעשות.”
האבן התחילה לרטוט, ופתאום אור אדיר פרץ ממנה. דמות של ילד קטן הופיעה באוויר, עשויה אור זהוב.
“זה… זה הוא!” הדמות המימית קראה, ונראה שהיא נחלשה. “הבן שלי…”
עדן לא חיכתה. היא הניחה את האבן בעדינות על הגשר ואמרה, “הבן שלך חופשי עכשיו. אני לא רוצה לקחת שום דבר שלא שלי.”
הדמות המימית קרסה לתוך עצמה, הופכת לשלולית מים קטנה שהתמזגה עם הים. הילד הזהוב הביט באביו ונעלם לאיטו, מחייך.
שי קם, עדיין מתנדנד, ואמר, “עדן, את באמת מדהימה.”
הם עמדו יחד על גשר האור, צופים בים השקט שנרגע. “זהו זה?” שאלה עדן.
שי חייך. “אולי. אבל עם החיים שלנו, אני לא חושב שזה הסוף.”
עדן ושי עמדו על גשר האור, מתנשפים ומנסים להבין את כל מה שעבר עליהם. המים סביבם נרגעו, והאבן ששכבה על הגשר הפסיקה לזהור, נראית כעת כמו סלע קטן ותמים.
“למה את חושבת שהכול נרגע?” שאל שי, עיניו הכחולות מצמצמות מול קרני השמש שהחלו לעלות מעל האופק.
“אני לא בטוחה,” אמרה עדן, “אבל אני חושבת ששחררנו משהו שהיה תקוע פה הרבה זמן.”
בעודם משוחחים, גשר האור התחיל להתפוגג לאיטו.
“שי, אנחנו צריכים לזוז!” צעקה עדן ותפסה את ידו.
הם קפצו למים לפני שהגשר נעלם לחלוטין, ונחתו לתוך הים הצלול.
הם שחו יחד לכיוון החוף, עייפים אך מלאי סיפוק. כשהגיעו ליבשה, הם התמוטטו על החול הרך, צוחקים מהקלה ומהסיטואציה הלא-ייאמנת שחוו.
פתאום, קול עמוק אך רגוע נשמע מאחוריהם.
“לא רע, ילדים.”
עדן ושי הסתובבו במהירות, רק כדי לגלות דמות מסתורית עומדת על החוף. היה זה גבר מבוגר, לבוש גלימה כחולה כהה שנראתה כאילו היא עשויה מים בעצמה. עיניו זהרו באור רך, ואבנים קטנות ונוצצות ריחפו סביבו.
“מי אתה?” שאלה עדן, מנופפת בחרב שלה.
“אל תדאגי,” הוא אמר בקול רגוע, “אני לא אויב. אני שומר הימים. הייתי זה שמינה את הכריש לשמור על האבן, אבל אני רואה שעכשיו היא מצאה בעלים ראויים.”
“בעלים ראויים?” שאל שי, מבולבל.
“האבן בחרה בך, עדן,” אמר שומר הימים. “היא לא סתם אבן. היא מקור של כוח קדום, כזה שמסוגל לשנות את העולם – לטוב או לרע. הבחירה היא שלך.”
עדן הביטה באבן שהייתה בידה, שהחלה שוב לזהור קלות. “אני לא בטוחה שאני רוצה את זה,” היא אמרה בכנות. “אני רק רציתי להציל את שי.”
שומר הימים חייך. “וזו בדיוק הסיבה שהאבן בחרה בך. הכוח הזה מיועד למי שפועל ממקום של הקרבה ושל אומץ. אבל תדעי – עם כוח גדול באה אחריות גדולה.”
שי גיחך. “זה נשמע כמו מתוך סרט גיבורי-על.”
שומר הימים צחק קלות. “אולי. אבל זה נכון.”
לפני שעדן הספיקה לענות, האדמה תחת רגליהם החלה לרעוד. שומר הימים נעשה רציני.
“זה לא נגמר,” הוא אמר. “שחרור האבן שינה את האיזון בים. יש כוחות אחרים, אפלים יותר, שעכשיו מתעוררים.”
עדן ושי הביטו זה בזו, מבינים שזו רק ההתחלה.
“מה אנחנו צריכים לעשות?” שאלה עדן.
שומר הימים שלף מטה קטן, עשוי כולו מאצות וזוהר קלוש, והושיט אותו לעדן.
“אתם צריכים למצוא את שאר האבנים. יש חמש כאלו, כל אחת עם כוח משלה. אבל הזהרו – אתם לא היחידים שמחפשים אותן.”!:
עדן לקחה את המטה מידיו של שומר הימים, מרגישה זרם אנרגיה קל שחלף בגופה. היא הביטה בשי, שעדיין נראה המום מהמצב, אבל בתוך עיניו הכחולות היא ראתה נחישות חדשה.
“מאיפה נתחיל?” שאל שי, מנער חול משערו הבלונדיני.
שומר הימים הצביע לעבר האופק. “במעמקי הים נמצאת האבן השנייה. היא האבן של הרוח, והכוח שלה יכול לשלוט במזג האוויר. אבל הזהרו – היא שמורה היטב על ידי אלמוגי סערה, יצורים קטנים אך מסוכנים שמגנים עליה מפני פולשים.”
עדן הנהנה, מנסה לעכל את המשימה החדשה. “איך נמצא אותה? הים כל כך גדול.”
שומר הימים חייך והניח ידו על המטה. אור קלוש זרח מקצהו, ואט אט צורת מפת מים הופיעה באוויר.
“המטה ידריך אתכם,” הוא אמר. “אבל הוא יעבוד רק אם תפעלו יחד, בהרמוניה מוחלטת.”
“יחד? אנחנו? הרמוניה?” שי צחקק. “מזל שיש לך כוחות קסם, עדן.”
עדן גלגלה עיניים אבל חייכה. “אל תדאג, נסתדר.”
שומר הימים נעלם באותה פתאומיות שבה הופיע, משאיר את עדן ושי לבד.
“ובכן,” אמר שי, “נראה שאנחנו הולכים שוב לצלול.”
“כן,” אמרה עדן, מחזיקה את המטה ואת האבן בידה. “אבל הפעם אנחנו מוכנים.”
הם צעדו לעבר החוף, והמטה החל לזהור כשהם התקרבו למים. המפה באוויר השתנתה והראתה כעת קווים דקים שהובילו לנקודה עמוקה במרכז האוקיינוס.
“המקום הזה רחוק,” אמר שי. “איך נגיע לשם?”
עדן הביטה סביבם, מחפשת תשובה, כשלפתע קולות קטנים ורכים נשמעו מהים.
“אתם צריכים עזרה?”
הם הביטו בהפתעה לעבר המים, שם צפו מספר דולפינים קטנים ונוצצים באור קלוש.
“אתם… מדברים?” שאל שי, מופתע.
“בטח שאנחנו מדברים,” אמר אחד הדולפינים בקול מתנגן. “שמענו שאתם מחפשים את האבן של הרוח. אנחנו יכולים להביא אתכם לשם.”
עדן ושי החליפו מבטים. “נראה לי שאין לנו ברירה,” אמרה עדן.
הם טיפסו על גבם של הדולפינים, שהחלו לשחות במהירות לכיוון המפה.
המסע במעמקי הים היה מרהיב. הם עברו דרך יערות של אצות זהב, מערות קרח שקופות ודגים זוהרים שנראו כאילו הם שומרים על סודות עתיקים.
לבסוף, הם הגיעו לנקודה שהמפה הראתה. היה זה מבנה דמוי כיפה, מכוסה באלמוגים זוהרים בצבעים אדום, סגול וזהב.
“זה כאן,” לחש הדולפין המוביל. “אבל תיזהרו – אלמוגי הסערה לא יתנו לכם לעבור בקלות.”
עדן ושי ירדו בזהירות מגבם של הדולפינים ונכנסו לכיפה.
בתוך הכיפה היה שקט מוחלט, ורק צליל בועות קלות נשמע סביבם. במרכזה עמדה האבן, צפה באוויר, זוהרת באור לבן-כחלחל. אבל לפני שהם הספיקו להתקרב, האלמוגים סביבם החלו לזוז.
מתוך האלמוגים הופיעו יצורים קטנים ונוצצים, שנראו כמו שילוב של סרטנים ודגיגונים, עם עיניים זהובות ושיניים חדות.
שי התקרב לעדן ולחש, “אני מקווה שיש לך תוכנית.”
עדן אחזה במטה ואמרה, “תן לי דקה.”
היא ריכזה את מחשבותיה, מנסה להתחבר למטה. לפתע, אור זרח ממנו, והיא הרגישה שהיא מבינה את השפה של היצורים.
“אנחנו לא כאן כדי לפגוע,” אמרה עדן ביציבות. “אנחנו צריכים את האבן כדי לשמור על האיזון בעולם.”
היצורים נעצרו, מתלחשים ביניהם. ואז, הגדול שבהם התקדם. “אם תעברו את המבחן שלנו, האבן תהיה שלכם.”
רוצה לדעת מהו המבחן?
