היהלום

תמיד אני חושבת שהעולם מתהפך עליי,
כמו בפעם ההיא ש…סליחה, בואו נתחיל מהתחלה.

אני סופי אני בת 16 ואני גרה באלנה, מקום מהמם. אני לומדת בתיכון ‘הולוואי’ יש לי שם הרבה חברים אבל יש אחת שהיא החברה הכי טובה שלי, קוראים לה רוני, אנחנו עושות הכל ביחד. יום אחד חזרתי מבית הספר וראיתי את ההורים על הספה מוטרדים, שאלתי אותם “מה קרה? הכל טוב?” בהתחלה הם לא ענו ואז אחרי כמה דקות אמא אמרה “את יכולה לשבת לרגע על הספה סופי’לה?” “למה? קרה משהו?” התיישבתי. “הציעו לי עבודה חדשה מחוץ לאלנה בריגל” אמר אבא. “מה?” לא הבנתי “אבל אני לא רוצה לעזוב! ומה עם רוני?” עליתי בריצה לחדר, בכיתי על המיטה, אחזתי ביהלום שנמצא בשרשרת שלי ונרדמתי. יום למחרת ראיתי מלא ארגזים, אמא התקרבה לכיווני “היי סופי, אמרתי למורה שאנחנו טסים עוד שבוע ושעוד יהיה לך זמן להיפרד מהחברים, אז היום תישארי בבית” אמרה אמא “טוב, אני באמת צריכה זמן לעצמי” השבתי. אכלתי משהו, וישר התקשרתי לרוני. סיפרתי לה שאני טסה “אני לא מאמינה שאת עוזבת! מה אני אעשה בלעדייך?!” אמרה רוני. “בגלל זה יש לי את זה!” אמרתי. “מה זה, למה את מתכוונת?” “זה תבלטים, אבל לא סתם תבלטים, מסוג OHR  החדש!” “קול” רוני אמרה. “בואי אלי ותיראי” הזמנתי את רוני. “מתוקה” שמעתי את אמא קוראת לי. “טוב אמא שלי קוראת לי, בואי ואני אביא לך בהמשך אחד שנוכל להתקשר אחת לשנייה. נדבר!” ירדתי מהחדר ושאלתי את אמא שבישלה מרק “היי אמא, קראת לי?” “סופי’לה יש עוד ארגזים לארוז, תתחילי לארוז את חדר שלך.” התחלתי לארוז את החדר.

פתאום! ראיתי את השרשרת שלי באוויר מעל ראשי זוהרת, מנצנצת ,ומפיצה  אור. שפשפתי את העניים ולא ראיתי את השרשרת באוויר. טוב, בטח סתם דמיינתי. בשביל לראות שזה לא היה אמיתי, הסתכלתי על הצוואר שלי, והשרשרת שלי הייתה שם. איזה מזל! השרשרת נראתה אותו דבר, צבע זהב עם סימן מוזר על היהלום הלבן.                                 

שבוע לאחר מכן, רוני כבר לקחה את התבלט שלה ואני את שלי. אבא עלה לחדר שלי “היי סופי המטוס בשדה-תעופה! חייבים לצאת!” הוא מיהר “או-קיי אבא אני רק אגיד ביי לרוני מהתבלט שלי”. התקשרתי לרוני “היי התבלט שהבאת לי ממש נחמד!” רוני חייכה. “אני התקנתי את האפליקציה שמראה לי בן אדם מסוים שאני בוחרת, למשל: אמא שלי” בינתיים מהחדר השני אני שומעת את אמא שלי צועקת על אבא שאנחנו מאחרים. “רגע, אנחנו מאחרים! טוב חייבת לנתק! ביי!”
ארזתי הכל אפילו את בובת הארנב מגיל שלוש. נסענו לשדה-תעופה, נסיעה של שעה בערך. עלינו למטוס והתיישבנו במושבים שלנו, והמראנו לאוויר.
ישנתי קצת וחלמתי חלום מאוד מוזר.                                                                                                      חלמתי שאני רואה עץ, על העץ ראיתי את הסימן המוזר שעל היהלום הלבן שבשרשרת  הזהב שלי. התעוררתי וראיתי את אבא ערני עד מאוד “הגענו! סוף סוף! עבודה חדשה! מקום חדש!” אבא אמר נרגש מאוד, אני הייתי נרגשת קצת פחות.
פתאום נזכרתי שיש לי את התבלט שלי, פתחתי אותו ונכנסתי לאפליקציה שהתקנתי ובדקתי איפה רוני כדי לבדוק אם אני יכולה להתקשר אליה והיא לא עסוקה. ראיתי אותה בבית שלה עם ילדה שלא זיהיתי, ילדה שונה, היא ורוני נראו חברות! ולא סתם חברות, החברות הכי טובות! מאז אותו רגע ניתקתי כל זיכרון שלי איתה, ניסיתי פשוט לשכוח ממנה לגמרי. ירדנו מהמטוס ונסענו לבית -מלון, שהגענו, אבא פגש את מנהל העבודה החדש, אבא הציג אותנו “תכיר זאת  אשתי אנה, וביתי סופי” אבא ניסה לחייך למרות שהיה לחוץ. המנהל של אבא הראה לנו את החדרים שלנו “תזכיר לי מה השם שלך?” אבא שאל “שמי הוא רונן. נתראה אחר כך!” רונן אמר עם חיוך נעים.
יום לאחר מכן, אמא העירה אותי ב6:00 בבוקר ואמרה “היי סופי את קמה? יש בית ספר!” אמא אמרה את זה בהתרגשות. “בית ספר!?” הופתעתי בקטע לא טוב. “אבל אין לי בית ספר פה!” אמרתי. “אני ואבא חשבנו מה עם הלימודים שלך והחלטנו למצוא לך בית ספר חדש!” התחלתי להתלבש. “מתוקה שלי ההסעה כאן!” אבא אמר. “אני באה!” אמרתי ונכנסתי להסעה. ניסיתי להציג את עצמי אבל אף אחד לא הקשיב, ניסיתי להציג את עצמי לילדה אחת בלונדינית שישבה על מושב ליד החלון, אבל היא אמרה “אני לא יודעת מי את אבל אני לא מדברת עם ילדות זרות כמוך” היא ענתה. שאלתי ילד אחד, “מה הסיפור של הבלונדינית הזאת?” הוא צחק “את לא יודעת מי זאת? זאת איה היא מלכת השכבה” אמר הילד. “וואלה?” הגענו לבית ספר ואז פתאום המורה אמרה “ילדים! שקט! יש לנו תלמידה חדשה! סופי בואי להציג את עצמך” המורה חייכה אלי “אוקיי” קמתי ונעמדתי לידה “אני סופי ואני לומדת איתכם באופן זמני” חזרתי למקום. “תודה סופי” אמרה המורה.

שהסתיים יום הלימודים התקשרתי לאמא “הלו? אמא את באה?” שאלתי. “לא, אבל את יודעת את הדרך ברגל, נכון?” נאנחתי “טוב, אני הסתדר. ביי” הלכתי לבד והלילה ירד לפתע ראיתי את העץ שהיה בחלום! עם הסימן שביהלום. הנחתי את היהלום על הסימן ויהלום ניכנס! פתאום נפתח שער קסום! נכנסתי לשער, והייתי בעולם שונה אך יפהפה, מלא צמחייה… רגע! יש מעליי דרקון!!!! היי! יש שם בן-אדם! רצתי אחריו עד שהוא עצר. רגע זה בת! ויש לה אוזניים מחודדות היא אלפית! הלכתי אליה לאט-לאט “היי” אמרתי “מי את מה את עושה כאן?” האלפית נבהלה. “סליחה אם הבהלתי אותך קוראים לי סופי ואני…” היא קטעה אותי “רגע אני מכירה את השרשרת הזאת! היא פותחת את השער!” היא הייתה בשוק. “כן ככה הגעתי לכאן” אמרתי. ואז שאלתי “איך קוראים לך?” היא התקרבה “קוראים לי לירז, רגע! סגרת את השער?” היא נלחצה “לא, איך עושים את זה?” היא לקחה את היד שלי “בואי איתי מהר!” רצנו עד השער. “עכשיו תגידי אחריי: שער קסום היסגר, ואז יש לך חמש שניות לצאת” לירז אמרה. “שער קסום היסגר!” מהרתי לצאת ולשוב הביתה.

למחרת רוני התקשרה, עניתי ובסוף התברר שהחברה שלה היא בעצם בת דודה שלה, זה שימח אותי לגלות שרוני לא עזבה את החברות שלנו. מאז אותו היום ביקרתי את לירז והיה לי כיף בריגל.