בסייעתא דשמיא
שם התלמידה: הדר פישלר שם ביה”ס: “נעם מוריה”
כיתה: ד’2 יישוב: עפולה
מחנכת הכיתה: תמר אמיתי טלפון:0527693907
רכזת השפה: בתאל גולדפרב אמייל: [email protected]
כשאבא יוצא למלחמה…
הכול התחיל מאוד מהר. קמתי בבוקר שמחת תורה שמחה, והלכתי עם אמא לבית הכנסת, בדרך ראינו רכב משטרה ושוטרים שלא נראו שמחים. אמא אמרה לי להביא להם סוכריה כי חשבה שהם עצובים בגלל שהם לא בבית בחג אבל כשהתקרבנו הם אמרו שיש בעיות בדרום. המשכנו וראינו את אבא יוצא מהבית כנסת ואמר שיש מלחמה בעזה ושנחזור הביתה ונגיד לאחיות שלי לא לצאת מהבית. ואז ואבא הלך לסיים את התפילה. הלכנו הביתה ואמרנו שיש מלחמה. אבא הגיע ואמר שגייסו אותו לצבא ואמר לאחותי הגדולה להביא לו את התיק שלו מהמחסן ועלה למעלה וכשירד, היה לבוש מדים ותיק על גבו נפרד מכל המשפחה ויצא לאוטו ונסע. אחותי בכתה וגם אני ואחיות שלי הביטו באמא בשוק. העברנו את הזמן בדיבורים על ניחושים מה קרה בדרום והזמן עבר עד מוצאי שבת. את ההבדלה אמא עשתה בקול עצוב ולאחר מכן ניסתה להתקשר לאבי אבל הוא לא ענה. היה חופש בגלל המצב אבל זה לא היה כיף, כי בעוד חברות שלי שמחות מהחופש אני עצובה ודואגת מה שלום אבא.
הימים עברו עד שני בערב. ישבנו וראינו סרט כשאחותי מכינה כדורי שוקולד, הקינוח האהוב על אבא. כשאנחנו רואות נשמעו דפיקות חזקות בדלת, שאלתי מי זה וענה לי קול זר ומשונה שזה הדואר. פתחתי את הדלת בדאגה וראיתי את אבא, כל כך שמחתי וקפצתי עליו וחיבקתי אותו כשאחותי הגדולה הביאה מגש שלם של כדורי שוקולד. אכלנו צחקנו ושמחנו מכל רגע. נרדמנו וקמנו לברית של בן דוד שלי. חזרנו עייפים שמחים ומופתעים מהשם שלו. נדהמנו לגלות שאבא חזר למילואים באותו יום.
התקופה של החופש ארכה שלושה חודשים של דאגה, שמחה, תקווה והרבה בשורות טובות. השבתות היו שקטות ועצובות, אמא עשתה קידוש אכלנו כל אחד טיפה וחזרנו לקרוא ולישון אבל הכול בשקט. באזעקות בלי אבא באמצע הלילה היו מפחידות מאוד, פחדתי שיקרה לו משהו.
אחרי כמה שבועות ששמענו כל מיני סיפורי גבורה ושחרור חטופים, הפחד ירד קצת. היו לי לילות ששאלתי את אלוקים מתי תגמר המלחמה ודמיינתי אותו עונה לי שבקרוב מאוד. היה קשה מאוד להירדם בגלל רעש המסוקים והמטוסים. הלכנו לעזור למפונים ובבית הספר דיברנו רק על המפונים, החטופים ועל מתי הכול יגמר, לא יצאנו בהפסקות מחשש שתהיה אזעקה ולא נשמע, לא שיחקנו אפילו לא בכיתה. היה לנו תרגיל של אזעקה בבית הספר, בגלל שהיו אזעקות קרוב אלינו מאוד.
בשבתות שאבא היה בבית כולם היו שמחים ורגועים ואכלו בנחת ואף אחד לא הלך לישון או קרא עיתון בשקט, כולם דברו וצחקו עד צאת שבת. אבא סיפר על מבצעים מיוחדים של הצבא ואיך הם צעקו ושרו בעיר של הערבים שמע ישראל.
בבית הספר היה מפגשים עם היועצת ועם כל בנות המגויסים וגם אפילו קיבלתי תעודה, ש זה היה מרגש לדעת שכולם דואגים לך ורוצים שיהיה לך רק טוב ולא תרגיש שחסר לך משהו. גם מהקהילה אנחנו מקבלים בכל חג משלוח מיוחד, פעם פירות, פעם עציצים, פעם קישוט מסיכות, וערכה לקישוט סופגניות. בינתיים המשיכו לשחרר חטופים ולדאוג למשפחות שלהם. אמא אמרה לי שגם בני דודי מגויסים ואפילו אחד נכנס לעזה וצילם איך שהכול הרוס ומפורק, ראינו מטבח חצי שבור והר של אבנים.
ואני, הוספתי בתפילה שייבנה בית המקדש ושננצח במלחמה ושכל הפצועים יירפאו, החטופים יחזרו והמפונים ישובו לביתם.
