ממוצע האזעקות באשקלון כחודשיים מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל עמד על אזעקה אחת בכל
20 דקות, סבא מספר לי על מלחמת העולם השנייה בזמן השואה בה היה נער יחסית בוגר, על
התחושות הקשות של הפחד, הרעב והעייפות בו הם חיו במחנות הריכוז כשהנצים הרעים תמיד
מעליהם ומאחוריהם
לעומת המלחמה שלנו היום עם אותן תחושות פחד ודאגה לחטופים שעדיין לא חזרו ועצבות
גדולה לאחינו שמתו במלחמת חרבות ברזל . ילדים שנמצאים סגורים בבית מפוחדים וחוששים
לצאת החוצה לאחר מתקפת ה- 7 באוקטובר. זה בדיוק אותו “פחד” שמזכיר לסבא שלי את
הרגעים שהיו לו שם.

סיפור הגבורה שלא הכרתי

בהפסקה נשארתי בכיתה לחשוב על מה אכתוב ואיך אתחיל את עבודת השורשים שהמורה צילה
נתנה לנו למשימת כיתה בשיעור כישורי חיים,
מאוד חששתי כי זה היה זמן הפסקת אוכל – ותמיד בזמן הזה יש אזעקות.
אצלינו בבית הספר באשקלון שומעים את האזעקות מאוד חזק וגם את הפיצוצים מכיוון עזה.
בדיוק חזרנו לשגרת לימודים בבית ספר רבין, לא כולם חזרו ללמוד בעיר לאחר תחילת המלחמה.
האמת, כשהיינו בבית הייתי יותר רגוע, לכן אני מעדי ף להישאר במקום סגור ומוגן בזמן
ההפסקה.
בן דוד שלי יונתן מכיתה ו’ גם קיבל את המשימה הזו בכיתה ה’ וכתב עבודת שורשים עם סבא
שלנו
אז חשבתי שיהיה הכי טוב ומדויק שאלך אליו גם, ואדבר אתו- הוא בטוח יידע לתת לי את כל
הפרטים שחסרים לי לעבודה, וחוץ מזה שזו הזדמנות מצוינת לדעת מה באמת קרה לו כשהיה
צעיר.
כשאמא שלי אספה אותי מבית הספר בסיום הלימודים ביקשתי שתוריד אותי אצל ס בא כדי
שאוכל לשוחח איתו על העבודה וגם שיספר לי סוף סוף את סיפור חייו.
הגעתי לסבא, “סבא שלום, מה שלומך?”
השיב לי סבא: “ברוך ה’, איזה כייף שבאת לבקר אותי!
“סבא!” אני צריך להכין עבודת שורשים למשימה בבית הספר- תוכל לעזור לי?
השיב סבא: “בוודאי, בא שב אספר לך הכל, מה בדיוק קרה לפני שהגענו לארץ ישראל הקדושה”
ישבתי מיד על הספה והתחלתי לכתוב.
סבא מיד סיפר לי שהוא היה בשואה- ידעתי את זה אבל אף פעם לא שמעתי אותו מספר את
הסיפור בעצב גדול ואפילו התבייש ודילג על כמה סיפורים כדי שלא אתעצב בעצמי.
הוא סיפר שהגרמנים )הנאצים(שמו אותם במבנים ישנים הם היו חצי שבורים עם חדרים קטנים
מאוד,
לא היה מקום לישון ואפילו אוכל לא הספיק ל הם בשביל לשרוד.
כל יום היו לוקחים קבוצה, קבוצה של יהודים למחנות ההשמדה, אף אחד מהחברים בחדר לא
ידע מתי יהיה תורו לצאת אל המוות.
שאלתי אותו מיד: סבא! איך ניצלת?
הוא סיפר לי שהוא וכמה חברים ברחו ערב אחד לכיוון היערות הסמוכים, כשהם רצים ליער הם
הבחינו בחבורת נצים בזמן הסיור הקבוע שלהם, מיד ניסינו להתחבא בין העצים, אך זה לא כל כך
הצליח כי מיד הבחינו בנו הנא צים, למזלנו הם לא היו עם נשקים ונאבקנו בהם עם הידיים.
“וואו” אמרתי בקול רם, מיד סבא השתיק אותי בעצב,
שתיים נתפסו.
אויי חבל עניתי עם פרצוף מבואס- אבל סבא עודד אותי ומיד סיפר לי את ספור גבורתו.
“תשמע דוד” אמר לי סבא: רדפנו אחריהם מאחור וברגע אחד קפצנו עליהם מבלי ששמו לב
שאנחנו מאחור, הרבצנו להם עם הכוחות האחרונים שנשארו לנו ואז הצלחנו לחלץ את החברים
מידיהם.
ברחנו בכל הכח עד שלא ראינו אותם מאחורינו.

בסופו של דבר הגענו אל הנהר- שם כבר אבדנו תקווה, היינו בטוחים שתופסים אותנו ומחזירים
אותנו אל מחנה ההשמדה.
מולנו עמדה ספינה גדולה שבעזרתה היו מעבירים ציוד ממקום למקום, הכרנו את בעל הספינה כי
הוא היה יהודי, הגרמנים אז השתלטו עליה וניצלו את “מויישי” אותו בעל הספינה- הוא היה עובד
איתם כי לא הייתה לו ברירה, אם הוא לא היה מסכים להם, הם היו הורגים אותו.
כשהוא ראה אותנו בתחילת הנהר- הוא משך את תשומת לב הגרמ נים לכיוון אחר, עד כדי כך
שגרם להם לרדת מהסיפון – ומאותו רגע עלינו על הספינה והצלחנ ו לברוח הרחק הרחק מאזור
מחנה ההשמדה.
הפלגנו במהירות כמה שיכולנו עד שנגמר לנו הדלק, ברגע זה הספינה לא הייתה תקינה להמשך
הפלגה וגם דלק לא נשאר
נשארנו יום שלם בלב ים, עד שהגיע חילוץ ימי ישראלי שהציל אותנו
וככה בעצם ניצלנו.
הבנת ילדי? חיי היו מסע ארוך וכואב.
כשסבא מסיים את דבריו במבט שקוע אל תוך המחשבות.
אני צועק לו : “סבא סבא!!
יש אזעקה- חייבים להיכנס לממ”ד.