אזעקה בסוכה
הייתה פעם אזעקה, ואני בדיוק הייתי בחוץ עם האחים שלי. פתאום שמענו את הרעש של האזעקה – “בום-בום!” כולם רצו לפנינו כמו טילים ישר הביתה. אני, כמובן, רצתי אחרי כולם גם כי אני לא רוצה להישאר לבד בחוץ. אבל אז משהו מצחיק קרה. אמא ואבא נשארו בסוכה! איך הם לא פחדו? הם אמרו שהם הולכים להביא מזרונים, כריות, שתייה ואוכל. ואני שאלתי: “למה אתם לא באים?” אבל הם רק חייכו ואמרו: “אנחנו לא נורא מפחדים, נשארנו לדאוג לכם.”
אז אנחנו רצנו ישר למקלט, ו… וואו, לא היה שם אור! חשבתי “אה, זהו, אבדנו!” ובדיוק כשהגענו, דפיקות נשמעו על הדלת. איזה ילדים עמדו שם בחוץ! הם רצו להיכנס! ויואו, מה לעשות? אז האמא ששלחה אותי עם התינוקת באה ואמרה: “היא צריכה לנוח.” ואני אמרתי: “בואו כולם לכאן! יש מקום!” כל הילדים נכנסו, והיה די צפוף, אבל לא אכפת לי – היה מגניב!
ופתאום שמענו הרבה “בום-בום” מהחוץ, האזעקות לא נגמרו. לא היה קל! אז אחד הילדים אמר: “האזעקה כמו משחק! אני רץ למקלט כאילו אני חייל!” ואני, כמובן, הסכמתי – “כן! אנחנו כמו חיילים!” אז כל הילדים התחילו לרוץ בחזרה למקלט ולשיר שירים. הרגשנו כמו גיבורים!
בימים הבאים, בתוך המקלט, עשינו המון דברים כיפים. אחד הילדים הביא חומרי יצירה ועשינו דגלים צבעוניים, כאלו שכתוב עליהם “לא מפחדים!” כל אחד צייר על הדגל משהו משוגע – אחד צייר דינוזואר, אני ציירתי חתול עם כובע קסם. לא היה יותר פחד. כולם שיחקו במשחקי חברה, שאלות ותשובות, ותשמעו – אף אחד לא פחד מהאזעקות. אפילו התינוקת לא בכתה, כי היא ראתה אותנו צוחקים ומחייכים!
ואז אמא הביאה חטיפים, אבא הביא משחקים, ולפעמים כולנו עמדנו באמצע המקלט ועשינו “מסיבת ריקודים”! כן, כן! הקשבנו למוזיקה ועשינו תנועות ריקוד מצחיקות עם הרגליים על הרצפה. הצחוק לא הפסיק! זה היה כיף! וכשאחד הילדים התחיל לרקוד כמו דוב, כולם הצטרפו אליו.
אבל לא רק זה – יום אחד, בזמן שבום גדול נשמע, אחד הילדים אמר: “מה אם נעשה תחרות ריצה למקלט?” וכולנו הסכמנו! אז החלטנו להתחלק בזוגות ולראות מי רץ יותר מהר למקלט. את הריצה למקלט כולם אהבו – זה היה כמו משחק! גם אמא ואבא הצטרפו למשחק, והם אפילו התחילו לשיר בדרך. היינו כמו קבוצה של חיילים, כל אחד יודע מה הוא עושה. זה לא היה נורא בכלל!
כל פעם ששמענו אזעקה, לא פחדנו. כולם ידעו לרוץ למקלט, לשבת ולחכות שיפסיק הרעש. אפילו התינוקת הצטרפה והייתה רגועה, כי ראינו שהיא רואה אותנו מחייכים ומחזיקים ידיים. “אין פחד!” אמרנו. ובסופו של יום, כשהאזעקות לא היו, היינו יכולים להוציא את הדגלים שלנו ולחגוג!
היו כמה ימים שבהם היו אזעקות, אבל היינו מוכנים – כל אחד ידע בדיוק מה לעשות. יום אחד, פתאום, אבא בנה לנו עץ עם מצלמה! מה זאת אומרת? אבא התאמץ ועשה עץ קטן עם מצלמה, ואז היינו יכולים לראות את כל מה שקורה בחוץ. כל אחד הסתכל בתורו דרך המצלמה, ופתאום גילינו את הטילים! מכולם פחדו, אבל היה מעניין לראות את זה דרך המצלמה. אבא הזהיר אותנו לא להסתכל יותר מדי, כי הטילים יכולים להגיע אלינו. אז כל אחד כיבתה את המצלמה והלך לחדר שלו. למרות זאת, הרגשנו כאילו אנחנו לוחמים אמיתיים.
עם הזמן, האזעקות התרחקו, והילדים כבר לא היו צריכים לרוץ כל הזמן למקלט. אבל הם זכרו את מה שלמדו – כשיש פחד, אפשר להפוך אותו לכוח ולשמח את עצמך ואת הסובלים איתך. הם ידעו שלפעמים, גם במצבים קשים, אפשר למצוא מקום בטוח וביחד להתמודד עם כל דבר.
וכשהאזעקות פסקו סופית, יצאנו מהמקלט ו… הופ! כל הבית היה מסודר! איזה כיף! אמא ואבא עשו פלאים בזמן שאנחנו שיחקנו. ואז כל המשפחה יצאה לרקוד ברחוב. היינו כולם שמחים כי לא פחדנו יותר. אנחנו לא גיבורים רק כי עמדנו באזעקות, אלא גם כי גילינו איך להפוך את הזמן הזה למשהו מצחיק ומיוחד.
אז כן, אנחנו לא מפחדים יותר! כי יש לנו את המשפחה שלנו, וזה הכי חשוב!
