שמי אוריה ואני רוצה לשתף אתכם בסיפורי התגברות על הפחד.
סיפורי התחיל בחג שמחת תורה, חג שאני אוהבת מאוד.
אני אוהבת ללכת עם משפחתי לבית הכנסת עם הורי ואחיי ולשמוח בשמחת התורה. לראות ספרי תורה ,לשיר שירי תורה ,וכמובן לתפוס את הסוכריות שזורקים מעזרת הנשים.
בשנה שעברה הלכתי לבית הכנסת כרגיל הכל היה מואר הייתה קדושה של ספרי תורה ,שמחה ,שרנו, רקדנו בהקפות וכמובן אספתי מלא סוכריות.
ואז זה קרה….
למחרת בבוקר שבת הופעלה האזעקה ורק אני שמעתי אותה ,רעדתי מפחד, הערתי את אימא .
אימא העירה את כל המשפחה ונכנסנו למקלט כשברקע רעש בום חזק. זה היה ממש מפחיד ומבהיל.
“אימא מה עם הליכה לבית הכנסת”? שאלתי ואימא החליטה שאף אחד לא יוצא מהבית מפני שלא ידענו מה קורה ואזעקה רודפת אזעקה ,אבא הלך לבדו לבית הכנסת ואני התאכזבתי נורא.
אנחנו שומרי שבת ורק בצאת השבת הבנו מה באמת קרה. ההורים שלי לא הרשו לי לצפות בטלוויזיה, אך שמעתי את אימא ואבא מדברים הבנתי שחדרו מחבלים הרגו וחטפו אנשים.
בלילה הגיע זמן לישון לא הצלחתי לעצום עין ממש פחדתי .פחדתי מרעש האזעקה הנורא פחדתי מהמחשבה שיבואו מחבלים כל רעש קטן בגינה אני ואחותי דמיינו שזה מחבל.
נעלנו את כל הבית.
בבוקר הודיעו שאין לימודים .הלימודים יתקיימו בזום תוך כדי אזעקות. פחד נוראי עטף אותי מחשבות לא טובות, בהלה, מי בכלל יכול ללמוד במצב כזה? הלימודים והמפגש בזום קצת השיחו את הדעת, קצת חייכתי, שמחתי לראות את חבריי לכיתה ואת המורה.
פחדתי. אני עדיין פוחדת זה לא בושה לפחד פחד זה לא משהו ששולטים בו הוא מופיע בפתאומיות אבל כדאי לנסות ולהתגבר עליו. אני ניסיתי באמת שניסיתי שוחחתי על הפחד עם אימא שיתפתי גם את המורה ,מידי פעם שיחקתי עם חברות וזה עובד מבטיחה לכם.
היום המצב קצת נרגע כך לפחות כך זה נראה חזרנו לשגרה לימודים ,חוגים, טיולים, שמחתי איזה כיף ניצחתי את הפחד הכל חלף.
ניסיתי באמת שניסיתי אבל זה עדיין קיים בתוכי יש בי מעט פחד אומנם יש הפסקת אש וירי הטילים הופסק יש סימנים של סיום וניצחון איזה כייף.
אז..נפגשתי עם חברה ושיחקנו היה ממש כייף ונעשה מאוחר וליוויתי אותה הביתה.
ואז …. אותו רעש חזק מוכר מבהיל מאוד, אותו רעש מוכר שגורם לבטן שלי להתהפך, ואנחנו באמצע הכביש והפחד עולה ומה עושים עכשיו? למרות הפחד הצלחתי לחשוב אמרתי לחברה אזעקה מהר לבניין סמוך ופגשנו עוד ילדים בדרך ששכבו על הריצפה “בואו אתנו ילדים ניכנס לבניין” צעקתי להם ורצנו, עלינו קומה עד שהסתיים האירוע. אימא יצאה לחפש אותי ואני שומעת את קולה המרגיע אוריה ,אוריה, רצתי מהר חיבקתי את אימא והתפרצתי בבכי של פחד עם תחושת הקלה אימא שלי פה.
אני שואלת את עצמי למה ? למה שוב? נראה היה שהכל רגוע, הרגשתי שניצחתי את הפחד ושוב אותו פחד, גליים רועדות , פרפרים בבטן למה?
אני שואלת את אימא, מה עשינו להם ? למה הם שונאים אותנו כל כך? למה הם פוגעים בנו רק חגגנו בשמחה את חג שמחת תורה לא פגענו באף אחד ? אימא הסבירה שהשם בחר בנו לעם סגולה אנחנו העם הנבחר מכל העמים והם פשוט מקנאים בנו ועוד מעט, עוד קצת וזה ייגמר וננצח אותם ואף אחד לא יפגע בנו יותר השם שומר על עם ישראל.
“את יודעת מה אמא?” אמרתי, את צודקת אני אנצח את הפחד ועם ישראל ינצח במלחמה.
הלוואי שנקום בבוקר והכל יהיה יפה רגוע ציפורים מצייצות שמש זורחת והפרפרים ההם מהבטן יעופו להם בחופשיות בטבע הקסום.
