זה היה עוד יום רגיל ,ישבתי בכיתה ,המורה דיברה ,למדתי , כתבתי אפילו השתתפתי, הצלצול של סוף יום הגיע ואני כהרגלי כבכל יום כבר חשבתי על יציאתי הביתה, אבל המורה אמרה: “רגע, תלמידים יקרים, ההסעה תחכה אני חייבת לומר לכם משהו לפני יציאתכם הביתה, והתחילה לדבר על “מרוץ הצבי” , היא הסבירה שיש תחרות סיפורים של משרד החינוך שנקרא מרוץ הצבי, זה מתוך תכנית שנקראת “עופרים” תכנית לימוד עברית על שם אדם בשם צבי כורך, היא הוסיפה ואמרה שהיא מאמינה שאנו יכולים , מסוגלים והיא ממש גם מאמינה שאנו יכולים לכתוב סיפורים לתחרות. לבסוף שאלה: “מי רוצה לכתוב סיפור?” רוב ילדי הכיתה הרימו את ידיהם אבל אני התייבשתי , חזרתי הביתה והכנתי את שיעורי הבית של אותו יום. הייתי בדרכי אל המחשב כדי לשחק קצת כשאמא קראה לי ושאלה: ” אתה מתכוון לכתוב סיפור לתחרות?” המורה כתבה עכשיו בקבוצת הכיתה שיש תחרות כתיבה, היא כתבה לי גם באופן אישי בפרטי שאתה מסוגל לכתוב והיא לא מבינה למה לא הצבעת על נכונות לכתיבה. עניתי לה שלא בא לי כל כך, התווכחנו בינינו די הרבה ולבסוף “נכנעתי” והסכמתי לכתוב, התחלתי לחשוב על נושא לכתיבה ופשוט לא עלה בראשי דבר. למחרת המורה שאלה, “מי חשב בבית על כתיבת סיפור?” הרמתי את ידי . משום מה התלמידים בכיתה שכנראה לא חשבו שאני מסוגל לכתוב פרצו בצחוק על הנכונות שלי, ממש נעלבתי מכך, אך המשכתי כהרגלי את הלימודים כשבליבי ובמוחי מחשבה אחת: “אני אכתוב או לא? אולי באמת זה לא בשבילי?” בבית ספר צלצול סוף היום ובדרך הביתה חשבתי לעצמי: ” אני אעשה את זה ” אבל איזה סיפור אני אכתוב? חשבתי וחשבתי ואז עלה במוחי רעיון גאוני אולי אני אכתוב סיפור על ילד קטן שחולם להיות שחקן הכדורגל הכי טוב בהיסטוריה אבל לצערו אין להורים שלו כסף לרשום אותו לאימוני קבוצת כדורגל ובינתיים הוא משחק בשכונה עם כדור מסמרטוטים ואז עובר זוא’ן לפורטה (נשיא קבוצת ברצלונה הנוכחי ) ורואה את הילד הקטן עובר אחד אחרי השני ואחרי זה נותן פס וגול. התיישב לו לפורטה, צופה בילד וחושב לעצמו: “חייבים את הילד הזה באקדמיה” והילד מגיע לברצלונה בחינם והופך לשחקן הכי טוב בהיסטוריה. הגשתי למורה למחרת את הסיפור שלי והיא אמרה: “וואו איזה סיפור מעניין” קראתי את הסיפור מול כל הכיתה והם ממש נהנו ומחאו לי כפיים ,אפילו הילדים שלעגו לי הצטרפו למחמאות על סיפורי וממש אורו פני. החלטנו להגיש את הסיפור לרכזת העברית בבית הספר, הרכזת הגישה את הסיפור לתחרות הצבי עופרים, אני כל כך קיוויתי שהסיפור שלי ימצא חן בעיני מארגני התחרות, והנה לאחר כמה חודשים נכנסה הרכזת לומר מי מהתלמידים יזכה להגיע לגמר התחרות, מי הם אותם הנציגים שייצגו את בית ספרנו , לרגע לא האמנתי שאזכה להיות בגמר התחרות אך בתוך ליבי פנימה ממש קיוויתי שזה יהיה אני. הרכזת התחילה למנות הנציגים ולפתע אני שומע: “אביב , אתה הוא העולה לגמר” התרגשתי ממש! כשהגיע מועד התחרות הייתי ממש מרוגש, על הבמה עלו זה אחר זה המקומות השלישי והשני, הבנתי שכבר אין לי סיכוי באמת לזכות, אבל התנחמתי בעובדה שאת שלי עשיתי, השתדלתי, התאמצתי, כתבתי , הגעתי לגמר וזה מנה שחשוב. למרבה ההפתעה הכריזו על המקום הראשון, והמנחה אמר: “ובמקום הראשון אביב! אתם בטח כבר מתארים לעצמכם את השמחה העצומה שאחזה בי, דבר אחד בטוח למדתי, “אין דבר העומד בפני הרצון”, וגם “יגעת ומצאת תאמין!”
