בכפר קטן ויפהפה, מוקף הרים ירוקים ושדות רחבים, חי ילד בשם יאיר.
יאיר היה ילד סקרן וחכם, שתמיד היה מוקף חברים, אבל בליבו חש תחושת חוסר.
“למה אין לנו דברים טובים בבית כמו שיש בעיר?” שאל את אמו, יום אחד שהביאה לו קערת דייסה חמה אמר יאיר: “עוד פעם דייסה? למה אין לנו עוגות או ממתקים?”
אמו חייכה חיוך קטן, אבל בעיניה ניצנץ עצב. “יאיר, יש לך כל כך הרבה דברים מיוחדים בחיים. אתה רק צריך ללמוד לראות אותם.”
אבל יאיר לא הקשיב. הוא יצא מהבית והלך לשחק עם חבריו הטובים, נועה ואיתי.
נועה ישבה מתחת לעץ, מתוסכלת. “אני לא מבינה למה תמיד יש לנו אותם משחקים ישנים,” היא התלוננה.
“נכון, “אמר איתי בכעס. “ואני גם שונא את העבודה שאני צריך לעזור בבית. זה אף פעם לא מספיק טוב.”
“זה בדיוק מה שאני מרגיש,” אמר יאיר. “למה החיים שלנו כאלה רגילים?”
בדיוק אז חלף על פניהם דוד, הקשיש החכם של הכפר ושאל: “מה שלומכם, ילדים?”
“לא משהו,” השיבו שלושתם יחד.
“ואם הייתי אומר לכם שאני יכול לעזור לכם לראות את הדברים אחרת? “שאל דוד וחייך.
“באמת?” שאלו הילדים.
דוד הוציא מזוודה ישנה והניח אותה בזהירות על הריצפה.
בתוך המזוודה הזו יש משקפיים מיוחדות שיכולות להראות לכם דברים שלא הבחנתם בהם קודם.
שלושת הילדים הסתכלו אחד על השני בסקרנות. “טוב נו, מה יש לנו להפסיד? “אמרה נועה.
הם הרכיבו את המשקפיים אחד אחרי השני, ומה שהם ראו השאיר אותם ללא מילים יאיר הביט בביתו וראה את אמו במטבח, ידיה זוהרות באור זהב, והלב שלה מוקף הילה חמה. הוא הבין שהדייסה הפשוטה שהכינה הייתה מלאה באהבה ודאגה אמיתית.
נועה הביטה על אביה, שיצא לכרם בכל בוקר, וראתה את המאמצים שלו כעננים של אור כחול, מלווים באורחים של סבלנות ואכפתיות.
איתי הביט באחיו הקטן, שהפריע לו תמיד בזמן הלימודים, ודרך המשקפיים ראה את הערצה והתשוקה של אחיו להיות כמוהו.
כששלושת הילדים הורידו את המשקפיים, הם הביטו זה בזה בהלם.
הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו… הם בעצם דברים מדהימים, אמרה נועה.
לא ידעתי כמה ההורים שלי עושים בשבילי, הוסיף איתי.
ואני, אמר יאיר: לא הערכתי בכלל את מה שיש לי בבית.
אבל זה לא נגמר שם. שלושת הילדים החליטו לשנות את הגישה שלהם.
למחרת, יאיר התחיל להודות לאמו על הארוחות שהכינה, ואפילו עזר לנקות את השולחן. נועה הציעה לאביה עזרה בכרם, למרות שלא ביקש. איתי לקח את אחיו הקטן לשחק, במקום להתרגז עליו.
השינוי שלהם לא נעלם מעיני שאר ילדי הכפר. הם שמו לב שיאיר, נועה, ואיתי הפכו למאושרים יותר, שמחים יותר ומלאי אור.
“מה קרה לכם?” שאלו.
אנחנו פשוט התחלנו לראות את הדברים הטובים שסביבנו, ענו הילדים בחיוך.
תוך זמן קצר, כל ילדי הכפר למדו להסתכל על חייהם בעין טובה יותר. הם התחילו להודות להוריהם, לעזור אחד לשני וליהנות מהדברים הפשוטים. הכפר כולו הפך למקום שמח יותר, מלא באור, חברות ושמחת חיים.
מילים מהמחבר –
הסיפור לראות את הטוב נועד כדי ללמד ילדים ומבוגרים שצריך להעריך גם את הטוב בעולם ולא לראות רק את עצמך.
כשאנו לומדים להעריך את הטוב שבחיינו, אנו לא רק משנים את עצמנו, אלא גם משפיעים על הסביבה שלנו.
הכרת תודה היא מתנה שיכולה להפוך חיים פשוטים לגדולים ומלאי משמעות.
שמחתי לחבר את הסיפור ולשתף אותכם במוסר ההשכל.
