אחי הגיבור
שמי אדל, ואני רוצה לספר לכם על אחי הגדול, עילי. לפני שנתיים, החיים שלנו השתנו מהקצה אל הקצה. עילי, שהיה אז בן 14, חלה במחלת הסרטן. זה היה יום שהתחיל רגיל לחלוטין, אבל הפך פתאום ליום שהשאיר לנו תחושת דאגה שלא הכרנו קודם.
אבא לקח אותו לבית החולים כי הוא היה עייף מאוד במשך שבועות ולא הפסיק להתלונן על כאבים.
אני זוכרת את המבט בעיניים שלהם כשהם חזרו עם התשובות מהרופא – היה בהם עצב, פחד ואולי גם קצת נחישות. אמא חיבקה אותי ואמרה: “אדל, לאחיך יש מחלה, אבל אנחנו משפחה חזקה, ואנחנו ננצח את זה יחד”.
עילי התחיל לעבור טיפולים, ובכל פעם שהיינו נוסעים לבית החולים, הייתי יושבת לצידו באוטו ומנסה להצחיק אותו. לפעמים הוא צחק ולפעמים לא, אבל תמיד ידעתי שהוא מעריך את זה שאני שם.
היו ימים קשים מאוד. עילי איבד את השיער שלו, והיה לו קשה ללכת לבית הספר או אפילו לצאת החוצה. אבל אני תמיד אמרתי לו שהוא כמו גיבור – כמו לוחם אמיתי, תמיד היה עולה לו חיוך על הפנים שלו, וזה היה שווה הכול.
במהלך התקופה הזו, למדתי כמה דברים חשובים. למשל, גיליתי שעילי הוא הבן אדם הכי אמיץ שאני מכירה. גם כשהיה לו קשה, הוא המשיך להילחם, להאמין ולהחזיק מעמד. היו גם רגעים שמצאנו יחד כוחות משותפים ואפילו פעם אחת המשפחה שלי הייתה צריכה לעבור בדיקה, למקרה והוא יהיה צריך השתלת מח עצם, ויצאתי מתאימה לו ב100%. תמיד שבאתי למחלקה אהבנו לשחק משחקי קופסה, לראות סרטים מצוירים, ולדמיין שאנחנו יוצאים להרפתקאות בעולם אחר, שבו אין מחלות ואין כאבים.
בין כל הטיפולים, היו גם רגעים מלאי תקווה. אחרי חודשים של מאבק, הרופאים אמרו שאחי במצב טוב יותר. זה היה יום שבו כל המשפחה חיבקה אחד את השני ובכינו מרוב אושר. הרגשתי כאילו העננים הכבדים שעמדו מעלינו כל כך הרבה זמן סוף-סוף התפזרו.
היום, עילי כבר בריא יותר, והוא אפילו חזר לשחק ולעשות דברים שהוא אוהב לעשות. לפעמים הוא עדיין צריך ללכת לבדיקות, אבל אנחנו כולנו יודעים שהוא גיבור אמיתי.
מה שעברנו יחד לימד אותי כמה דברים חשובים: כמה המשפחה שלנו חזקה, כמה תקווה יכולה להחזיק אותנו יחד, וכמה זה חשוב להיות שם בשביל האנשים שאנחנו אוהבים – במיוחד כשהם הכי זקוקים לנו.
אני מסתכלת על אחי היום ורואה לא רק את אחי הגדול, אלא גם את הגיבור של חיי.
