ללילה הייתה בבית ביצה של דרקונית. והיא אהבה מאוד להסתכל עלייה, וזה מה
שעשתה באותו הרגע. לילה אמרה לאמא “בואי לכסות אותי”. זו הייתה שעת לילה
מאוחרת. “טוב ממוש” אמרה אמא, ובאה לכסות אותה. לילה הלכה לישון. למחרת בבוקר
לילה הלכה לבית הספר. כשחזרה הביתה אמא שלה הכינה לארוחת הצהריים פסטה ושניצל.
ואז הלכה לילה להסתכל על הביצה ופתאום לא ראתה את הביצה! והיא נורא נבהלה ואז אמרה לעצמה “אני יוצאת לחפש את הביצה הזאת” והלכה לחפש אותה.
וגם בלילה המשיכה לחפש עד שמצאה ילד ושמו היה רון, היא באה אליו ובקשה ממנו עזרה. והם המשיכו לחפש עד שמצאו את הביצה בשיחים. ואז אמרה לילה “אני רוצה להחזיר את הביצה לאמא שלה”, ובמקרה משהו הקשיב למה שאמרה ואמר “אני יכול להסיע אתכם לשם רוצים?”
הילדים ענו בשמחה “כן בבקשה”, “טוב” אמר האיש, “אז בואו איתי אני נוסע עכשיו”,
“יופי” אמרו הילדים.
ואז החל האיש להתניע את האוטו שלו והתחילו לנסוע להר שבו גרה דרקונית הארגמן הנעלמת. הדרך הייתה ארוכה ובסוף הם הגיעו ואז נפרדו מהאיש והודו לו על ההסעה
ואז החלו בטיפוס. הטיפוס היה קשה אבל הם הצליחו ואז הם הגיעו למערה גדולה ואז שמעו
“מה אתם עושים בבית שלי?!” ואז יצאה דרקונית עצומת ממדים מהמערה. ואז אמרו הילדים
“באנו להחזיר לך את הביצה שלך”. הדרקונית הריחה את הביצה ואמרה “זאת בהחלט הביצה שלי”. “אני רוצה להביא לכם אבן יפה”, רון ולילה התרגשו מאוד כשראו שזאת אבן אזמרגד והודו לדרקונית מאוד. והחלו לשוב הביתה הדרקונית אמרה “אני אקח אתכם שבו על גבי”.
הטיסה הייתה נהדרת ובסוף הודו עוד פעם הילדים לדרקונית ונופפו לה לשלום.
כשחזרו הילדים הביתה שאלו אותם ההורים המון שאלות כמו: איפה הייתם? מה עשיתם?
ועוד המון שאלות. אבל בסופו של דבר הם נרגעו שהם לא היו בבית המון זמן.
הסוף.
