בכפר קטן בשם שרון היתה גרה ילדה חמודה בשם מעין. היו לה 2 אחים ואחות. הם חיו בשמחה עד שיום אחד פרצה מלחמה ומעין ומשפחתה היו צריכים להתפנות מהכפר האהוב שרון. כל האנשים שגרו בשרון היו מאוד עצובים. הם לא רצו לעזוב את הכפר האהוב וחלק היו מעדיפים למות כמו המשפט שאמר טרומפלדור: “טוב למות בעד ארצנו”, אבל החיילים שלנו אמרו להם שהם חייבים להתפנות עכשיו מהכפר.
מעין מספרת: אני ומשפחתי עברנו לגור במלון. כל יום בבוקר במקום לקום בשעה 12:00 אנחנו היינו קמים בשעה 7:00 בשביל ללכת לחדר אוכל. בטח אתם חושבים שהיה כיף במלון כי בכל זאת מלון חופשה בריכה… אז אם אתם חושבים שזה כיף אתם טועים. אני ומשפחתי ועוד הרבה אנשים שגרו בשרון רצו לחזור אל הכפר למרות הפינוק של המלון. וככה היינו גרים במלון חודשיים וקצת עד שיום אחד ראינו כל המשפחה סרט בטלויזיה… פתאום רעש חזק בדלת. אבא שלי פתח את הדלת ואז כולנו היינו בהלם. בדלת עמד חייל. אני כבר קיוויתי שהוא בא להגיד לנו שאפשר לחזור הביתה אבל הוא אמר משהו אחר לגמרי “המלחמה תמשך עוד זמן רב ולכן אתם תשארו פה עוד די הרבה זמן” אח שלי הגדול ניסה לעודד את המשפחה ואמר: “נראה לי שהחייל סתם אומר” אבל אבא אמר: “לי נראה שהחייל אומר דברים נכונים. אבל בכנות באמת לא כיף לכם?
זה זמני אנחנו לא נשאר פה כל החיים” ניסה אבא לעודד אותנו .
באותו ערב אני ואח שלי לא הצלחנו להירדם, אז הלכנו להעיר את אבא ואמרנו ביחד “אנחנו לא מצליחים להירדם”. אבא לחש משהו לאימי ואמר לי ולאחי “בואו איתי החוצה”. בחוץ אבא אמר לנו “תסתכלו על הכוכבים”. אני ואחי שיתפנו פעולה והתחלנו לספור כוכבים. לאחר כמה דקות אחי קטע את השקט ואמר: “אבא למה חשוב לך שנספור כוכבים?”
אבא אמר “לא בשביל זה רציתי שתבואו החוצה”.
“אז למה רצית שנבוא?” שאלתי בפליאה. אבא שתק ושנינו היינו במתח. ואז כאילו אבא שלי קורא מחשבות הוא אמר: “רציתי לגלות לכם סוד”.
“סוד?” שאלנו אני ואחי בסקרנות.
“כן סוד. הסוד הוא שאני עוד שבועיים מתגייס למילואים” אמר אבא.
אני ואח שלי הסתכלנו אחד על השני בהלם. אבא אמר שאמא תצטרך הרבה עזרה בבית. אני התלהבתי ושאלתי את אבא אם כשהוא יהיה במילואים הוא ידע מתי אנחנו חוזרים לכפר שרון. אבא חייך ואמר שלא בטוח אבל נראה לו שכן. אח שלי שינה את הפרצוף מעצוב לשמח. דמיינתי אותנו חוזרים לכפר ומשחקים שוב כל החברה ביחד. אבא אמר שעכשיו נלך למיטה.
אני ואח שלי הלכנו בשמחה, בדרך למיטה מילמלנו דברים על מה שאבא אמר לנו והלכנו לישון. יום למחרת קמנו וישר הלכנו לחדר האוכל של המלון. אני ואח שלי רצנו לתפוס מקום בחדר אוכל וכל שאר המשפחה עוד התארגנו בחדר. ישבנו בשולחן שתפסנו והיינו בשקט. הדבר הראשון שקטע את השקט היה הקול של אחי שאמר הלוואי ונחזור כבר לכפר…
לאחר שבועיים באמת אבא התגייס ואני ואח שלי חיכינו לתוצאות. לא עניין אותנו כלום חוץ מזה. אמא אמרה שלא צריך להתרכז רק בזה ושאפשר להסתכל על זה גם אחרת. נגיד איזה כיף, אבא עושה שליחות לעם ישראל. אני ואחי אמרנו בשמחה “נכון כל הכבוד לאבא! גאים בו!”
