“היה היה בארץ רחוקה רחוקה” כך היה תחילתו של עוד ספר שבדקתי בספרייה של הישוב שלנו. נעם ויאיר, אחיי הקטנים התאומים בני השש ממש נהנו, אבל אני השתעממתי. נראה לי שאתם לא מבינים כלום. טוב, אני אסביר, קוראים לי נווה, אני בן 12 ואני גר בישוב חדש בשם “אור הציון”. לפני חצי שנה, כשעוד גרנו בעיר, שמעתי מחברים שלי שהוקם יישוב חדש. אהרון החבר הכי טוב שלי, סיפר לי שהם עוברים לשם. ממש התבאסתי… יומיים אחרי זה, ההורים שלי סיפרו לי שגם אנחנו עוברים… שמחתי על הזכות להיות שותף בהקמה של יישוב חדש וגם על כך שיהיה לי שם חבר טוב. לאחר ארבעה חודשים הגיע הרגע המיוחל. עלינו על האוטו ונסענו במשך כשעתיים תמימות. כשהגעתי לשם, קצת התאכזבתי. הכל היה חול, חוץ מעשרים קרוואנים. כמובן שלא היה ביישוב בית ספר והיינו צריכים לנסוע מרחק של חצי שעה כדי להגיע לבית הספר. יום אחד החליט אחד מהתושבים להקים ספרייה. חשבתי לעצמי שזה הדבר “האחרון” שחסר ביישוב. חסר גני ילדים, חסר גינה ציבורית, חסרה מכולת ועוד… לכן ספרייה היא הדבר האחרון שהייתי חושב עליה.
אחרי כל ההקדמות בואו נחזור לספרייה. לאחר בדיקה מדוקדקת בכל הספרייה, גיליתי ספרון קטנטן מאחורי ספרי הקרטון, אשר היה כתוב עליו “סיפורים על הרב הרצוג”. שם הרב היה לי מוכר, אך לא הצלחתי להיזכר מאיפה. פתחתי את הספר כדי לראות, אם יש בספר תמונה של הרב. ברגע שפתחתי את הספר, נשאבתי לתוך הספר. כעבור שנייה נחתתי בתוך חדר חשוך ואפל. שמעתי צעקות ורצתי להתחבא מאחורי ארון שעמד בפינת החדר. סיקרן אותי מאד לדעת מה קורה. הצצתי מאחורי הארון וראיתי אישה לבושה שחורים. עשרים ילדים עומדים, כמו במסדר צבאי ושלושה גברים נוספים, שאחד מהם היה נראה רב. “אין פה ילדים יהודים!” טענה בנחרצות, האישה לבושת השחורים. “מי כאן יהודי?” שאל הרב ברוך. היי זה נראה לי הרב הרצוג, נזכרתי פתאום, דמות החמ”ד של השנה. הרב והמלווים שלו נראו מיואשים, לאחר שלא קיבלו תשובה מאף ילד. לפתע, נדלק זיק בעיניו של הרב. “שמע ישראל”, קרא בהתרגשות. בבת אחת הידיים של שישה ילדים הורמו למעלה לכסות את עיניהם… הרב הרצוג קרא בהתרגשות: “מצאנו אתכם- ילדים יהודים יקרים!” הסתכלתי בספר, שעדיין היה פתוח. הספר נסגר בפתאומיות ונשאבתי לתוכו ומצאתי את עצמי שוב בספרייה. יאיר ונעם קראו לעברי: “איפה היית? חיפשנו אותך!”. “סתם קראתי ספר” מלמלתי.
בערב ישבתי על החול בחוץ, מול הנוף הפתוח. חשבתי לעצמי, האמת הספרייה הזאת לא משמעממת בכלל. היא לימדה אותי שיעור חשוב לחיים. כמו שהרב הרצוג התאמץ למצוא את הילדים היהודים ובסוף הצליח. ככה אני צריך להתאמץ לעזור לבנות את היישוב, לא להתייאש מהקשיים של ההתחלה. להאמין שהיישוב עוד יצמח ויפרח ולשמוח לזכות להיות חלק מזה.
למחרת, לאחר שחזרנו מהלימודים, הגיעה משאית עם אבנים וחומרי בנייה. הנהג התחיל לצעוק: “חברה, בואו תעזרו לי לפרוק את הסחורה. שמעון אמר לי שיש כאן ילדים חרוצים.” קראתי לכל הילדים ביישוב והתחלנו לפרוק את הסחורה. שמחתי להיות פעיל בבניית היישוב. אם אתם נמצאים באזור, מוזמנים לבוא לבקר ולהיות חלק.
